"הירש! הירש!", מתגלגל קולו הרועם של השריונר יובל שהם העומד על הטנק שלו בסמטאות חאן-יונס ביולי 24'. "הירש!", קורא שהם שוב ושוב לחברו הטוב שנחטף ב-7 באוקטובר מהמיגונית ברעים, ולא מקבל תשובה. "זה היה צו עליון עבורו להחזיר את הירש", מספר אפי שהם, אביו של יובל, ששמע את הסיפור מחבריו של בנו. "הוא נעמד על הטנק וקרא להירש כי פחד שיקרה לו מה שקרה לחטופים שנורו בטעות על ידי כוחותינו".
כחודש וחצי מאוחר יותר, בסוף אוגוסט, נרצח הירש גולדברג-פולין בן ה-23 במנהרה ברפיח על ידי מחבלי חמאס יחד עם עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת. "יובל איבד הרבה חברים במלחמה", מספר אפי, "אבל כשהירש נרצח זו הייתה מכה מאוד-מאוד קשה עבורו". ארבעה חודשים אחר כך, ב-29 בדצמבר 24', נפל יובל שהם, לוחם בחטיבה 401, בג'באליה. בן 22 היה במותו. הוריו הגיעו לבסיס כדי להביא חבילה לבנם, ושם התבשרו על נפילתו.
"יובל היה בחור גדול, חזק, כדורסלן. בחור אנרגטי ודומיננטי", מספר אביו, פרופ' אפי שהם, ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון - ששלושה מבין חמשת בניו השתתפו בלחימה באותו הזמן, "אדם סקרן, דעתן, איש ספר מהמעלה העליונה. הוא תיכנן ללמוד מדעי הרוח והתלבט בין פסיכולוגיה למשפטים כמקצוע נוסף. איש של אמת ושל אמירת אמת. המוות שלו הוא אובדן עצום עבורנו, כמובן, אבל אני מעז לומר שזה אובדן גם למדעי הרוח".
לא רק הבנים, גם ההורים של יובל והירש הם חברים קרובים. אפי וג'ון יושבים זה לצד זה בבית הכנסת. "ההורים של הירש שלחו אותו להימלפרב בעקבותינו", מספר אפי. "הייתה ביניהם אחוות שריונרים". בשמחת תורה רקדו יחד שתי המשפחות בבית הכנסת, ומאוחר יותר יצאו הירש וענר שפירא למסיבת הנובה. ענר ויובל, מספר אפי, הם קרובי משפחה.
זה לא היה הקשר היחיד ביניהם. ענר, הירש ויובל זכרם לברכה למדו כולם בבית הספר הימלפרב בירושלים, שתשעה מבוגריו ואחד ממוריו נפלו ונרצחו מאז 7 באוקטובר. ואלו שמותיהם לפי סדר נפילתם: ענר שפירא, אריאל רייך, שחר פרידמן, דביר ברזני, בן זוסמן, אוריה גושן, עלמקאן טרפה, אבי גולדברג, הירש גולדברג-פולין ויובל שהם. עשרה קבין של נעורים, יופי, חוכמה, נחישות ואומץ נגרעו מהעולם.
יובל שהם הוא החלל העשירי והאחרון שאיבד בית הספר הימלפרב במלחמה. גם אביו הוא בוגר בית הספר - ואף לימד בו היסטוריה 15 שנים. "בית הספר הוא חלק מתמונת העולם המשפחתית שלנו, כל הבנים שלנו למדו ולומדים בהימלפרב. רוח בית הספר היא הרוח של הבית ולהפך. זה מוסד פלורליסטי, אבל באמת. אני רואה בו משהו ייחודי במדינת ישראל, משהו שהיה וכבר איננו: בית ספר תורני, עם הרבה כבוד למסורת, וגם עם ערכים הומניים עמוקים. מחנכים את הילדים להיות בני אדם".
האנרכיסט שהציל חיים
ראשון הנופלים היה כאמור שפירא, שבגבורה בלתי נתפסת עמד בשמונה בבוקר של 7 באוקטובר בפתח המיגונית ליד רעים עם שבר בקבוק בידו כנשק יחיד, עצר בין עשרה ל-11 רימונים שנזרקו למיגונית, והמשיך להשליך אותם החוצה גם לאחר שאיבד את כף ידו מירי אר-פי-ג'י. כחצי שעה נלחם שפירא עד שנרצח. 27 צעירים היו במיגונית. עשרה מהם חיים היום בזכותו. דמות מופת.
שפירא היה מוזיקאי ואמן שהותיר אחריו עשרות שירים מוקלטים, ציורים וסיפורים. אחרי מותו הוציאה משפחתו שני אלבומים מיצירותיו, "מבוא לענרכיזם" ו"מחפש אהבה", ובימים אלה יצא סינגל חדש של ענר יחד עם יהודית רביץ, מתוך אלבום שלישי שכולו שיתופי פעולה עם מיטב אמני ישראל. בנוסף, הקימה המשפחה עמותה ששמה לה למטרה לייצר חיבורים בחברה הישראלית דרך מוזיקה ויצירה.
אני מתקשר למשה, אביו של ענר, ומבקש לשמוע עוד על בנו. "ענר כל הזמן יצר, כאילו הבין שאין לו זמן לבזבז. הוא היה אנרכיסט בהשקפה שלו", אומר משה, "לא הצביע בבחירות, התנגד לכל המערכת, ולא הסכים להיות שייך לאף קטגוריה. ענר שנא את הצבא ולא רצה לצאת לקצונה, הוא לא אהב להיות בבית הספר ('ענר היה תלמיד מעצבן מאוד', צוחק בחיבה אחד ממוריו). מצד שני, הוא ידע לעשות בגרות והצטיין בסיירת הנח"ל. תמיד אמר שאם כבר עושים משהו, אז לעשות את זה טוב. הייתה לו יכולת להחזיק מורכבות. ענר לקח אחריות גם לפני שעשה את מה שעשה בבוקר ההוא - בשירים ובכתיבה וגם במעשים, בהתנדבויות, בעיסוק בנקודות הכואבות בחברה".
צוואה ומכתב אהבה
ב-5 באוקטובר 2023 יצא שחר פרידמן לחופשת שחרור. הוא תיכנן לטוס לתאילנד אבל יומיים אחר כך כבר נלחם באזור המסיבה ברעים ובקיבוץ מפלסים. "מה שהוא חווה וראה שם שינה אצלו הכל", מספר אביו, דורון פרידמן. "המראות והריחות של הטבח, האנשים שהוא שיחרר מהממ"דים, הקרבות הקשים, החברים שהוא איבד. כל זה פתח אותו לרגשות חזקים".
מאדם שבקושי כותב ברכה ליום ההולדת (על פי משפחתו), הפך שחר לאדם אחר. "המלחמה גורמת לי לכתוב", כתב לנגה, חברתו. הוא כתב צוואות אישיות שנשלחו אחרי נפילתו להוריו, לאחיותיו. בשבוע האחרון לחייו כתב פרידמן מכתב אהבה ארוך לנגה, בן 20 עמודים בכתב צפוף בתוך מחברת אדומה. המכתב הפך לשיר של מרינה מקסימיליאן במסגרת פרויקט של גלצ וגלגלצ.
חוץ מהמכתבים האישיים, ב-29 באוקטובר כתב שחר צוואה כללית יותר. "הוא קרא לה 'אג'נדה'", מספר דורון. פחות משלושה שבועות לאחר מכן, ב-18 בנובמבר, נפל בקרב גבורה בצפון רצועת עזה, והוא בן 21 - תוך כדי שהוא מחלץ חבר ילדות שלו, יאיר ליפשיץ, שנפצע קשה ושרד. שחר המשיך להציל חיים גם לאחר מותו: איבריו הושתלו בחמישה אנשים.
הצוואה של שחר התפרסמה אחרי מותו והכתה הדים. היא תלויה עד היום בלשכות של נשיא המדינה וראש הממשלה: "תחייכו", כתב (אני מקצר מטעמי מקום), "ותשאפו לגרום לכל אדם שיפגוש בכם לחייך... דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר... שימו לב לאנשים הקטנים שנופלים לנו בזווית של העין... תהיו אנשים טובים בדרככם".
"מה ששחר כתב יכול להיות המפתח לשיקום העם והצלת המדינה", אומר אביו. "אנחנו בתקופה כל כך נוראית וצריכים את המילים החדות והמסר הברור. אין אופציה אחרת. בצוואה הוא כותב בלשון רבים, אין 'אני'. הוא לא חשב על עצמו לרגע אחד. היו לו המון תוכניות, אבל אחרי מה שראה - שום דבר שקשור בו עצמו כבר לא עניין אותו. עניין אותו עם ישראל".
כמו שחר, גם דורון הוא בוגר הימלפרב. "בית ספר רציני שמחנך לערכים", הוא אומר. "שחר, כמו שהוא כתב, ככה הוא חי. בצוואה כתב: 'שימו לב לאנשים הקטנים שנופלים לנו בזווית של העין', ובבית הספר ישב שלוש שנים ליד שי, ילד על הרצף, והם הפכו לחברים בלב ובנפש (המשפחה הוציאה ספר ילדים על הקשר בין השניים - ד"פ), אירגן כל שנה יום הולדת לאב הבית האריתריאי ואסף כסף לבן שלו שהיה צריך ניתוח. התחבר גם לשומר של בית הספר ולמד עם הבן שלו גמרא". "לשחר לא היו חלומות במגירה", אמרה אמו ליאת, "הוא חי את החלומות שלו".
דור שני לבוגרים
בן זוסמן, חברו הטוב של שחר, השתחרר מצה"ל ביולי 23', בספטמבר השלים מיונים לשב"כ ואמור היה להתחיל שם קורס, אבל ב-7 באוקטובר חזר ליחידה שלו בהנדסה קרבית ונכנס לעזה. "כששחר נהרג", מספר צבי זוסמן, אביו של בן, "בן היה בעזה ולא הספיק להגיע לשבעה. זה כאב לו מאוד". כמו במקרה של שהם ופרידמן, גם בן זוסמן הוא דור שני להימלפרב. "החיבור הרב-דורי לבית הספר הוא דבר שכיח", אומר צבי, "בן אהב ללמוד שם והייתה לו פינה חמה בלב לבית הספר. זה מקום של אנושיות. מקום מיוחד".
מרכז חייו של בן זוסמן היה טניס-שולחן. הוא שיחק ואימן בהפועל ירושלים, ואחרי השחרור לקח על עצמו לאמן קבוצה של מתמודדים עם פרקינסון. "זה ילד שעבד קשה כדי להגיע להישגים שלו. שום דבר לא הלך לו קל, אבל הוא אף פעם לא ויתר, תמיד נלחם כדי לשבור את תקרת הזכוכית של עצמו", אומר אביו. "אנחנו כל כך מתגעגעים אליו".
המנהל לשעבר, הרב ירמי סטביסקי: "הסיפור שלנו הוא איך יוצרים פה חברה בריאה ונעימה יותר, דרך הבנה שכל האמת אף פעם לא נמצאת אצל אדם או קבוצה אידיאולוגית אחת. זו הרוח של הימלפרב"
בן זוסמן נפל בעזה בדצמבר 23', בן 22. כמו חלק מחבריו, גם הוא השאיר אחריו צוואה כתובה ומרגשת, שמובאת פה בקיצורים. "אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל. גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. הייתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק... אם חס וחלילה אתם יושבים שבעה, תהפכו אותה לשבוע של חברים, משפחה וכיף".
בלוויה של בן נכח, בין השאר, גם אבי גולדברג, רב בית הספר, שבעצמו נפל פחות משנה אחר כך, באוקטובר 24', בדרום לבנון. בן 43 היה במותו, אב לשמונה. אפי שהם הספיק להיות גם מורה של גולדברג וגם לעבוד לצידו בצוות הלימודי. "אבי היה אדם מיוחד בצורה בלתי רגילה, עם אישיות קורנת. כריזמה, לב ענק, כישרון בלתי רגיל לחבר אנשים ולהגיע לכל תלמיד. הוא הצליח להוציא מהם רגש, ולמצוא מסילות גם אל השכל. כמורה, הבטתי בו משתאה".
"אני רוצה שתחייכו"
בית הספר הימלפרב נוסד לפני יותר ממאה שנה. הוא מתהדר במאה אחוזי גיוס וב-25 אחוזי יציאה לקצונה, וברשימת הבוגרים שלו אפשר למצוא את הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, אלופים בצה"ל, עיתונאים כמו עמית סגל ואבישי בן-חיים, שופטים, פרופסורים, רבנים ואפילו פוליטיקאים. הימלפרב שייך לצד הליברלי, יחסית, של הציונות הדתית (כלומר, מיעוט זניח מספרית בחברה הסרוגה, אבל עדיין בעל משקל סגולי).
"אחד הדברים הכי חשובים", אומר לי אילעאי עופרן, הרב של קבוצת יבנה ובוגר הימלפרב, "זה למי אדם מתכוון כשהוא אומר "אנחנו". בחינוך שקיבלנו בהימלפרב, אנחנו זה לא הדתיים. אנחנו זה עם ישראל, אנחנו זה בני האדם. האוניברסליות היא מיסודות אמונתנו. הימלפרב הוא אולי המוסד החינוכי המשמעותי ביותר שאני מכיר שמשתדל להצמיח אנשים שומרי תורה ומצוות, שמשרתים בצבא, שמחזיקים בערכים ליברליים-דמוקרטיים - והכל נובע מאותו שורש. למדנו לימודי קודש וקראנו חנוך לוין, ולא הייתה סתירה בין הדברים".
"לא לדאוג לי", אמר אוריה גושן בסרטון וידיאו שקיבלו הוריו אחרי נפילתו. "אני רוצה שתחייכו, הכי חשוב לחייך. חיוך זה הכוח שלנו". אוריה, לוחם בסיירת גבעתי, נפל בדרום רצועת עזה ב-17 בינואר 24'. בן 21 היה.
את הוריו של אוריה ז"ל, איוב ויפית, יצא לי לראיין בשתי כתבות נפרדות במהלך המלחמה. בכתבה שעשיתי על המשקל הגבוה של חללים בני העדה האתיופית במלחמה, אמרה לי אמו: "אוריה רצה לעשות טוב בעולם. זה היה המוטו שלו. הוא היה מחובר מאוד לסיפור המשפחתי על העלייה לארץ ברגל דרך סודן, והיה לו חשוב להתגייס לשירות משמעותי, להגן על עם ישראל. הוא היה מהראשונים שנכנסו לנחל עוז. הוא לא סיפר הרבה אבל ראו שכואב לו מאוד".
את אביו של אוריה, איוב, פגשתי בכתבה על מודיעי ומודיעות נפגעים שמצאו את עצמם בצד המקבל של הבשורה האיומה. "מאז שאוריה התגייס", סיפר אז איוב, "לא ישנתי. אתה כל הזמן דרוך, דואג, מפחד ומתפלל שזה לא יגיע אליך". אחרי שתיקה ארוכה הוסיף, "ואתה יודע משהו, מרגע שהודיעו לי על אוריה הצלחתי לישון בלילה".
כל המשפחה על הכתפיים
דביר ברזני, בנם של טלי ואביחי, לוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב-19 בנובמבר 23'. בן 20 היה בנופלו. ב-7 באוקטובר נלחם בבארי. דביר, נצר למשה ברזני, מלוחמי הלח"י עולי הגרדום, היה שחיין ומדריך באגודת "ירושלים רבתי" והצטיין במשחי החתירה הקצרים.
"המים היו חמצן לנשמה שלו", סיפר אביחי. "דביר נשם יותר טוב מתחת למים מאשר בחוץ באוויר הפתוח. הוא היה ילד עם בעיות של קשב וריכוז ואני לא אשכח שפעם הוא אמר לי ולאשתי שבמים יש לו שקט". בגיל 13 הקימו דביר וחבר את "פרויקט תמי"ד" (תרומת מחשבים ידידותית), במסגרתו תוקנו כאלף מחשבים ונמסרו למשפחות נזקקות. על הפרויקט קיבל את "אות הנשיא לנוער מתנדב".
הרב אילעאי עופרן: "הימלפרב הוא אולי המוסד החינוכי המשמעותי ביותר שאני מכיר שמשתדל להצמיח שומרי תורה ומצוות, שמשרתים בצבא, עם ערכים ליברליים-דמוקרטיים - והכל נובע מאותו שורש"
עלמקאן טרפה, לוחם בסיירת גולני, נפל ב-2 באוקטובר 24' בקרב בדרום לבנון, והוא בן 21. בגיל שנה וחצי עלה מאתיופיה לשכונת קריית מנחם. בתור האח הבכור לשלושה אחים צעירים ושני הורים שבקושי דוברים עברית, הפך עלמקאן ל"מנהל ולדובר של הבית", מספר גולן עמר שהיה המחנך שלו. שלושה תלמידים איבד עמר, שגם בן זוסמן ואריאל רייך היו תלמידיו. "הנפילה של עלמקאן ריסקה אותי", אומר עמר. "שברה אותי לתקופה ארוכה. גם עכשיו אני נשנק. זו אבידה ענקית". עמר, שמלמד 14 שנה בהימלפרב, מספר על ילד שהחזיק לבדו את כל המשפחה על כתפיו, שבמהלך התיכון עבד והעביר כספים לאמו, וכשהתגייס העביר גם את המשכורת הצבאית.
מסיבת האירוסים של אריאל רייך, בוגר הימלפרב בן 24, ובחירת ליבו נועה נערכה ב-4 באוקטובר 23'. החתונה אמורה הייתה להתקיים חמישה חודשים אחר כך, אבל ב-31 באוקטובר נפל אריאל, סגן מפקד פלוגה בגדוד 77 של חיל השריון, בעזה. אריאל, שבגיל 16 התייתם מאמו עינב, אהב כדורסל, שיחק בקבוצת אליצור והיה אוהד מושבע של הפועל ירושלים.
את טקס הנישואים של אריאל ונועה היה אמור לערוך הרב ירמי סטביסקי, שהיה מנהל בית הספר הימלפרב במשך 23 שנים והיום מלמד היסטוריה. סטביסקי איבד 17 תלמידים במלחמות ישראל, והוא זוכר את כולם.
סטביסקי מדבר לאט ובשקט, שוקל בזהירות את מילותיו. מעדיף לדבר על החיים ולא על המתים. "אנחנו אנשים של חיים. אנחנו לא אוהבים להילחם, אבל נלחמים כדי שאנשים יוכלו להתחתן, להוליד ילדים, לרפא מחלות, לעשות חסד. היינו רוצים להיות במקום אחר, של שלום. אנשים שחיים רק בשביל עצמם, אני תופס אותם כאומללים. הסיפור שלנו הוא איך יוצרים פה חברה בריאה ונעימה יותר, דרך הבנה שכל האמת אף פעם לא נמצאת אצל אדם או קבוצה אידיאולוגית אחת. זו הרוח של הימלפרב".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.04.26
