ביום חמישי האחרון, בשעות הצהריים, כשרוב תושבי ירושלים כבר בדרכם הביתה להכנות לשבת, יצא גבי שיינין (72) מהרובע היהודי לכיוון שוק מחנה יהודה. הבית שלו, המשקיף על הכותל המערבי, כבר מוכן. האוכל מבושל, השולחן ערוך. אבל נותר עוד דבר אחד. ממתקים וסוכריות לילדים שיגיעו למניין הקבוע שבכותל בשבת בבוקר.
גבי שיינין הוא דור שביעי לילידי העיר העתיקה. את ילדותו הוא העביר מחוץ לחומות, זאת לאחר שמשפחתו נאלצה לעזוב את העיר העתיקה במלחמת השחרור ב-1948, אך עם כמיהה לחזור לרובע היהודי. כמיהה שהתממשה בשחרורה המחודש במלחמת ששת הימים, לפני 59 שנה. אחד הזיכרונות שגבי שיינין נושא בתוכו מאז שהיה ילד קטן, זיכרון שמסביר אולי את כל אהבתו לירושלים ולכותל, הוא הזיכרון על הימים הראשונים אחרי שחרור הכותל. אז הגיע גבי עם אביו, שהיה מלוחמי המחתרות, ישירות לרחבה הצרה שהייתה ליד הכותל המערבי. שם, בין הקהל, ראה שיינין את אחד מגדולי ירושלים, הרב אריה לוין, שהיה אף סנדקו, כשהוא מנשק את אדמת ירושלים.
"אני לא אשכח איך הוא נשכב על הרצפה ונישק את הרצפה של הכותל", הוא אומר, וקולו משתנה. "אני בתור ילד, זה נכנס לי לתוך הנשמה. זה עד היום חרות בליבי. אני לא אשכח את זה לעולם".
המשפחה אמנם יצאה מהחומות, אבל לא עזבה את ירושלים ומצאה את עצמה בשכונת בית ישראל. "בילדותי שמעתי סיפורים מאמא שלי איך הייתה ירושלים", הוא מספר, "ומה היו הגעגועים שלה לחזור לעיר העתיקה. גדלתי על קדושתה של ירושלים. כל דבר היה ירושלים. סיפורים מימין ושמאל על ירושלים". הגעגוע של האם נקלט בבן, ומאז שחזר לפני קרוב ל-50 שנה הוא לא עזב. "לא פשוט לגור פה ברובע היהודי", הוא מודה. "אבל אני לא יכול לעזוב את העיר העתיקה. ליבי בעיר העתיקה. ליבי בכותל", אומר שיינין.
בשבת בבוקר, בשעה 7:00, גבי שיינין כבר בכותל. עוד שעתיים לפני תחילת המניין שלו, הוא כבר שם. מארגן, בודק, מסייע לשאר המניינים ומכין גם את הסוכריות שקנה בשוק מחנה יהודה. "חשוב לי שכולם יתפללו בשקט ובאהבה בכותל", הוא מסביר. בתשע מתחיל המניין שלו. מניין מיוחד, לא מוקדם מדי, לא מאוחר מדי.
גם כשיוצאת השבת והסוכריות כבר חולקו, שיינין עוד עסוק בכותל. כמו חזאי שמדווח על מזג האוויר, כך שיינין מדווח בחשבון הפייסבוק שלו מה שלום הכותל. הוא מציין את שם פרשת השבוע ומי הגיע. "הכותל היה מלא מפה לפה. ראינו הרבה אורחים מכל רחבי הארץ ומחו"ל", כך כתב במוצאי שבת יתרו. והיו גם שבתות שבהן הכותל היה ריק בתקופה המלחמה ושיינין דיווח על זה.
"ירדנו לכותל מוקדם. הכותל היה ריק לחלוטין. רק 50 איש, כולל גברים ונשים, מותרים לשהייה בו-זמנית ברחבה", דיווח בצאת שבת פרשת ויקהל פקודי. שיינין מסביר כי "יש הרבה אנשים שלא מגיעים כי קשה להם, והכותל חשוב להם", הוא אומר. "התפקיד שלנו לשמח אנשים ולקרב אנשים גם לירושלים, גם לכותל".
השנה האחרונה הייתה קשה עבור שיינין, כאשר היו לא מעט ימים שבהם רחבת הכותל הייתה ריקה. "אמרתי לאשתי: 'קשה לי. אני אוהב את הכותל, ועכשיו צריך להתחבא ולהתחנן להיכנס לכותל'". הוא עוצר, ואז מוסיף בשקט: "אני בלי הכותל לא שווה שום דבר".
שיינין עמד בעבר אל מול המוות יותר מפעם אחת. במלחמת יום הכיפורים ראה חברים נהרגים בשדה הקרב, ויצא ממנה עם החלטה: "אם ניצלתי מהמלחמה הזאת, אני צריך לתרום לעם ישראל". הוא הלך לעבוד בחברה קדישא. "חסד של אמת", הוא קורא לזה. עד היום, בגיל 72, הוא ממשיך להתנדב. הוא מקבל טלפונים באמצע הלילה לארגן לוויות, נוסע לבתי עלמין ומתנדב גם בבית החולים הצרפתי בירושלים.
שיינין היה על סף מוות כשנדבק בקורונה לפני כשש שנים. "שאלתי את הרופא מה מצבי, והוא אמר לי: 'אני לא רוצה להפחיד אותך'. אמרתי לו: 'אני איש חברה קדישא, אני לא פוחד מהמוות'. הוא אמר: 'מצבך חמור מאוד'". הוא נשא עיניו מעלה ודיבר עם מי שהוא תמיד מדבר. "ריבונו של עולם", אמר שם בבית החולים, "כל החיים שלי אני מתעסק עם נפטרים. אני מבקש ממך: אם אתה מוציא אותי מהקורונה הזאת, אני מבטיח לך שאני אמשיך גם לעבוד עם נפטרים, גם לעשות חסד. תן לי לחיות". לא עבר שבוע וחצי והוא עמד על הרגליים. "הבטחתי לו, ולכן אני מקיים", אומר שיינין.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.05.26
