יהודים לבושים לבן, עוטים טליתות ועומדים בבית הכנסת כשמחזורי התפילה בידיהם, בהתרגשות מהולה בדריכות. החזן נעמד על הבימה, ארון הקודש נפתח ואנשי הקהילה נוטלים ממנו לידיהם את ספרי התורה. הכול מוכן לתפילות יום הכיפורים, ודווקא אז, נשמעת הכרזה בארמית. לכאורה יש בכך ממד מפתיע: איך קרה שהשפה הזו נכנסה לסידורי התפילה ומופיעה בכמה מהרגעים החשובים ביותר בעולם היהודי?
"כָּל נִדְרֵי" (בעברית: כל הנדרים), ההכרזה הפותחת באופן מסורתי את תפילות היום הקדוש ביותר ליהדות, היא הצהרה פומבית על ביטול הנדרים והשבועות של ציבור המתפללים. ל"כל נדרי" יש מספר נוסחים שונים עם הבדלים דקים ביניהם (כאן בכתבה מובא נוסח ספרד מתוך מחזור קורן; המשפט בסוגריים בנוסח המופיע בכתבה נאמר רק בחלק מהקהילות). ההערכה הרווחת היא שהחלו לומר את נוסח התרת הנדרים הזה בסביבות המאה התשיעית, בתקופת הגאונים, ושהוא נכתב בארמית מפני שזו הייתה השפה המדוברת בקרב היהודים באותה תקופה.
תפילת יום כיפור בדובאי, 2021
תפילת יום כיפור בדובאי, 2021
הארמית קיבלה מקום של כבוד. תפילת יום כיפור, ארכיון
(צילום: Andrea DiCenzo / Getty Images)
זו רק דוגמה אחת לנוכחות של ארמית בבלית בבתי הכנסת ובטקסים יהודיים. התפילה המפורסמת ביותר בארמית היא כמובן תפילת הקדיש, שעיקרה בקשה לגדילה ולהתקדשות של שם האל בעולם. קיימות דוגמאות נוספות לקטעי תפילה וברכות בארמית, כמו "בריך שמיה", "יקום פורקן" ועוד; הארמית נוכחת בתחילתם של נישואים יהודיים אורתודוקסיים וגם בסופם – היא משולבת בנוסח הכתובה וגם בנוסח הגט; והיא מופיעה אפילו בהגדה של פסח ("הא לחמא עניא").
"ארמית נכנסה כבר לתנ"ך, למשל בספר דניאל ובספר עזרא", מזכיר הרב ד"ר עידו פכטר, סגן נשיא "בית מורשה", שחקר את הנושא. "בספרות חז"ל יש מקורות שבהם אנחנו רואים שחכמים ניסו לדחות את השימוש בשפה במהלך התפילה. בתלמוד הבבלי מובאת אמירה של רב יהודה בשם רב, 'לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי', ואמירה של רבי יוחנן: 'כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקים לו, שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי'. כלומר, אם אתה מתפלל בארמית – המלאכים לא יעזרו להעלות את התפילה שלך למעלה".
פכטר מציין כי "בתפילת רבים התירו להתפלל בארמית, וההסבר שנתנו לכך הוא שתפילת ציבור חזקה יותר מתפילת יחיד, ואינה צריכה עזרה של המלאכים כדי להגיע לריבונו של עולם. אבל אפשר לטעון שבתפילת רבים פשוט לא היו יכולים לדרוש להימנע מארמית, כי זו הייתה השפה המדוברת של רוב האנשים".

כל נדרי / הנוסח בארמית כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי דְּאִנְדַּרְנָא, וּדְאִשְׁתַּבַּעְנָא, וּדְאַחֲרִימְנָא וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא (מִיּוֹם כִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם כִּפּוּרִים זֶה וּ)מִיּוֹם כִּפּוּרִים זֶה עַד יוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה. בְּכֻלְּהוֹן אִחֲרַטְנָא בְהוֹן, כֻּלְּהוֹן יְהוֹן שָׁרָן. שְׁבִיקִין, שְׁבִיתִין, בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין לָא שְׁרִירִין, וְלָא קַיָּמִין. נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי וּשְׁבוּעָתָנָא לָא שְׁבוּעוֹת.

כל הנדרים / תרגום לעברית עכשווית כל הנדרים, האיסורים, השבועות, החרמות, הקונמות (נדרים שבהם אדם אוסר על עצמו דבר מה) וכינויים אחרים של נדרים שנדרנו, שנשבענו, שהחרמנו ושאסרנו על עצמנו (מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה ו)מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה – על כולם אנחנו מתחרטים. כולם יהיו מותרים, מחולים, בטלים ומבוטלים, לא תקפים ולא קיימים. נדרינו אינם נדרים, איסורינו אינם איסורים ושבועותינו אינן שבועות.

כל נדרים / נוסח סדר רב עמרם גאון, המאה התשיעית כל נדרים ואיסורים ושבועות וקיומין וחרמין, שנדרנו ושאסרנו ושחרמנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשנו בשבועה, מיום הכִפורים שעבר עד יום הכִפורים הזה הבא עלינו, בכולם חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמיִם, אם נדר נדרנו אין כאן נדר, ואם שבועה נשבענו אין כאן שבועה, אם קיום קיימנו אין כאן קיום, בטל הנדר מעיקרו, בטלה השבועה מעיקרה, בטל הקיום מעיקרו, אין כאן לא נדר, ולא איסר ולא חרם, ולא שבועה, ולא קיום. יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, ככתוב בתורתך: "וְנִסְלַח לְכׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכׇל הָעָם בִּשְׁגָגָה".

חיבור לעולם המאגיה?

פכטר מסביר שבהמשך היחס לארמית השתנה. "קרתה כאן תפנית מעניינת מאוד. אותם ביטויים שחז"ל השתמשו בהם במקור כדי לדחות את הארמית מתפרשים בספרות ההלכתית המאוחרת בדיוק הפוך, כביטויים שמרוממים את השפה זו", הוא אומר. "לדוגמה, אם חז"ל אומרים שאין להתפלל בלשון ארמית כי אין המלאכים מבינים אותה, באים פרשנים מאוחרים בספרות ההלכה ואומרים: אדרבה, זו הסיבה להשתמש בלשון הארמית, כי אז התפילה שלך היא לא על ידי מתווך, לא על ידי מלאכים, אלא מגיעה ישר לקדוש ברוך הוא, שהוא בעצם היחיד שמבין אותה".
"זה כמו שהורים מדברים בשפה אחרת כדי שהילדים לא יבינו", אומרת בחיוך הרבּה דליה מרקס, פרופסור לליטורגיה בהיברו יוניון קולג'. "זו לא הסיבה האמיתית לתפילות בארמית, אבל זה ההסבר שניתן להן בדיעבד – שהארמית היא השפה האינטימית שלנו עם אלוהים, שהמלאכים לא מבינים. יש לנו מערכת יחסים מורכבת עם המלאכים במסורת – הם קצת מקטרגים עלינו פה ושם, כי הם לא יכולים לחטוא, אבל הם גם לא יכולים לעשות דברים של צדק בעולם".
יעקב נאבק במלאך – תחריט של גוסטב דורה
יעקב נאבק במלאך – תחריט של גוסטב דורה
יעקב נאבק במלאך – תחריט של גוסטב דורה. מערכת יחסים מורכבת עם המלאכים
מרקס קושרת בין "כל נדרי" לעולם המאגיה – האמונה שאפשר להשפיע על המציאות באמצעות כישופים, טקסטים או לחשים: "אחת הסברות הן שהטקסט שאב השראה מקערות השבעה, שהיו כותבים עליהן כל מיני דברים כדי להרחיק רוחות רעות ושדים. בקערות האלה כתבו בארמית, והיו שם דברים שדומים מאוד לשפה של 'כל נדרי'. לכאורה זה טקסט משפטי יבש ומשמים, אבל אולי הוא נובע מהעולם העשיר והמפעפע של המאגיה".
הרב פכטר מציין שמלבד קטעים מהתפילה, גם תרגום התורה לארמית, המיוחס לאונקלוס, קיבל עם הזמן מעמד מקודש. זה בא לידי ביטוי למשל ב"שניים מקרא ואחד תרגום" – תקנה הלכתית שמקורה בגמרא, ולפיה יש לקרוא מדי שבוע את פרשת השבוע פעמיים בנוסח המקראי המקורי ופעם נוספת בתרגום לארמית. "בגמרא נכתב שהתרגום ניתן למשה רבנו בהר סיני, אבל נשכח ולימים אונקלוס שיחזר אותו", הוא מעיר, "הגמרא בוודאי מתכוונת שם שהפרשנויות של אונקלוס לתורה ניתנו בסיני, לא לכך שכל מילה שלו בארמית ניתנה בסיני. אבל היו כאלה שהבינו את זה באופן אחר, כאילו התרגום עצמו, הלשון עצמה, ניתנו בסיני – ואז הארמית הפכה להיות שפה שמתייחסים אליה ממש כשפת קודש".

קדיש יתום / הנוסח בארמית (נוסח ספרד) יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא (בעשרת ימי תשובה: לְעֵלָּא לְעֵלָּא) מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. עֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.

קדיש יתום / תרגום לעברית עכשווית יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, ואִמרו אמן. יהא שמו הגדול מבורך לעולם לעולמי עולמים. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא. למעלה (בעשרת ימי תשובה: למעלה למעלה) מכל הברכות, השירות, התשבחות והנחמות הנאמרות בעולם, ואמרו אמן. יהא שלום רב מן השמיים וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן. עושה שלום (בעשרת ימי תשובה: השלום) במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

נחמד לא להבין

כאמור, הקדיש היא התפילה היהודית הידועה ביותר בשפה הארמית. יש מספר סוגים שונים של קדיש הנאמרים בהזדמנויות שונות, בהם "קדיש יתום" שנאמר בידי אבלים (כאן בכתבה מובא קדיש יתום בנוסח ספרד). "ככל הנראה הקדיש נאמר במקור בבית המדרש ולא בבית הכנסת. היו אומרים אותו אחרי לימוד", מציינת פרופ' מרקס. "מכיוון שהלימוד היה בארמית, הגיוני שמה שאומרים אחריו הוא גם בארמית. בתקופות מאוחרות יותר הופיעו קטעים בארמית מלאכותית או מזויפת – למשל תפילת 'בריך שמיה', שברור שנכתבה בתקופה שבה ארמית לא הייתה שפה מדוברת".
קטעים מאוחרים יותר, בארמית מלאכותית, נקשרו לעיתים לספר הזוהר. "דווקא בזה שאנחנו לא מבינים לגמרי מה הטקסט אומר, יש משהו שתופס את הלב קצת יותר. יש בזה מין אחיזה אחרת, לא מילולית", אומרת מרקס. "זה קצת מזכיר לי את השופר בראש השנה. בתפילות אנחנו ממללים את עצמנו לדעת, ופתאום הלב של הדבר, זה שבשבילו כולם באים לשמוע, כולל ילדים ומשפחות, הוא השופר – צליל לא מובן, לא יותר מדי יפה או אסתטי, אבל כזה שפונה לנפש בדרך אחרת".
אישה מתפללת בכותל המערבי, ארכיון
אישה מתפללת בכותל המערבי, ארכיון
אישה מתפללת בכותל המערבי, ארכיון
(צילום: אלכס קולומויסקי)
היא מזכירה ש"כל זה נכון לנו, דוברי העברית בישראל, אבל בעיני יהודי התפוצות שאינם דוברי עברית, הארמית לא עד כדי כך שונה מהעברית. מהבחינה הזו, המתח בין העברית לארמית קשור להוויה ישראלית יותר מאשר לעולם היהודי הכללי".
הרב ד"ר עידו פכטרהרב ד"ר עידו פכטרצילום: לירון מולדובן
בצעירותו חשב הרב פכטר שצריך לתרגם את הקדיש מארמית ולומר אותו בעברית. "חשבתי כך עד שפגעה בי אבלוּת. כשאמרתי קדיש על אימי, ראיתי את העוצמה של זה", הוא מספר. "כיום, דווקא בגלל העובדה שהלשון הזאת לא מובנת לרוב בני האדם, היא הפכה להיות מקודשת – כי כשאתה אומר היום קדיש בארמית, אתה מרגיש שאתה אומר איזה טקסט סודי. אתה מרגיש שאתה אומר משהו שנמצא מעבר לתפילה היומיומית שלך, וזה מחבר אותך למשהו גבוה יותר. משהו עליון, נשגב, קדוש".

טקסט שעשה צרות

בחזרה ל"כל נדרי". היו מי שהצביעו על הקטע שפותח את תפילות יום כיפור כראיה לתפיסות אנטישמיות – כאילו אי-אפשר לסמוך על היהודים, כי לשום הבטחה שלהם אין תוקף. "זה טקסט שעשה ליהודים המון צרות", אומרת מרקס. "היו שאמרו שאי-אפשר לסמוך על היהודים, כי הם הולכים לבית הכנסת שלהם פעם בשנה לטקס אפל וסודי שבו הם מבטלים את כל מה שהבטיחו. זו כמובן שטות, כי 'כל נדרי' לא מבטל דברים שבין אדם לחברו, אלא רק דברים בין אדם למקום (נדרים ושבועות הנוגעים לשמירה על ציוויי האל, ש"מ)".
הרבה פרופ' דליה מרקסהרבה פרופ' דליה מרקסצילום: יובל פן
לאורך השנים היו חכמים שהתנגדו בתוקף לאמירת "כל נדרי". הם התנגדו מבחינה רעיונית להתרת הנדרים ההמונית, ללא קשר לשימוש בשפה הארמית. רב עמרם גאון כתב למשל ש"מנהג שטות הוא זה ואסור לעשות כן". אלא שבאופן אירוני, דווקא בזכות סדר רב עמרם גאון – סידור התפילה שהוא ערך במאה התשיעית, ובו הנציח תפילות שהיו מקובלות בקרב עם ישראל – מצויה בידינו הגרסה הקדומה ביותר של "כל נדרי", בעברית, שנשמרה בנוסח התפילה של יהודי איטליה.
נראה שהמנהג צמח דווקא "מלמטה", מהשטח, וקיבל את מעמדו הרם מהציבור. באופן דומה, נראה שגם תפילות אחרות בארמית קיבלו את מעמדן מציבור המתפללים. בדיוק מהסיבה הזו, אפשר להעריך שהן יישארו חלק בלתי נפרד מהעולם היהודי גם בעתיד.