ספטמבר 2030. שלום כיתה א'. שלום גם לנקודת המפנה במערכת החינוך הישראלית. אם המגמה הנוכחית תימשך, זו השנה שבה יהיו יותר תלמידי כיתה א' בחינוך החרדי מאשר בזרם החינוך הממלכתי-עברי. על פי מחקרו של אלי מורגנשטרן, מומחה במנהל ובמדיניות ציבורית, המבוסס על נתוני האמת של משרד החינוך, בשנת הלימודים תשצ"א יהפוך החינוך החרדי לזרם הגדול ביותר בישראל.
מורגנשטרן נסמך על נתונים מהשנים האחרונות המציגים מגמה מובהקת שלפיה החינוך הממלכתי-עברי נשחק, והחינוך החרדי מתחזק. מ-2023, בתוך שלוש שנים בלבד, איבד החינוך הממלכתי-עברי כ-12% מתלמידי כיתה א' במספרים מוחלטים, בעוד החינוך החרדי התחזק באותן שנים בכ-11%. לעומתם, הזרם הממלכתי-דתי והחינוך הערבי שומרים על כוחם היחסי.
למעשה, המערכת כולה משנה את פניה. נכון לשנת 2025, החינוך הממלכתי-ערבי מחזיק בכ-23% מתלמידי כיתה א', והחינוך הממלכתי-דתי מהווה כ-16% בלבד. כשמחברים את חלקי הפאזל, מגיעים לקו פרשת המים בשנת 2030: הרגע שבו יותר ממחצית מילדי ישראל מתחנכים במסגרות שאינן ציוניות. כבר עכשיו, בגני הילדים, חלקם המשותף של החרדים והערבים טיפס מ-43.8% ב-2019 ל-48.9% ב-2026. לפי קצב הגידול הנוכחי, כבר בשנת 2028 הם יהפכו בגנים לרוב של 50.4%. משמעות הדבר היא שכבר בעוד שנתיים, רוב הילדים שנכנסים בשערי החינוך המוקדם – ואשר יצעדו מיד לאחר מכן לכיתות א' – יתחנכו בזרמים שאינם חולקים את האתוס הציוני, אינם מחנכים לשירות צבאי או אזרחי, ובחלקם הגדול מנותקים מתוכנית ליבה ממלכתית.
לאורך השנים התמכר הציבור הישראלי לטווח הארוך. תחזיות הלמ"ס והמחקרים הדמוגרפיים התמקדו בגילי המבוגרים והניחו כי השינויים המבניים בהרכב האוכלוסייה יתרחשו באיטיות ובטווח זמן ארוך מאוד. בשנת 2017 העריכו בלמ"ס כי החברה החרדית תגיע לכדי שליש מהאוכלוסייה ולמחצית מכלל הילדים היהודים רק סביב שנת 2065.
אלא שההתמקדות בטווח הארוך, הובילה להערכת-יתר ניכרת של המגזר הממלכתי לצד תת-הערכה שיטתית של הגידול החרדי. שינויים שנחזו לעוד ארבעה עשורים, בגילים המבוגרים, מקדימים ומתממשים למעשה כבר בשנים אלו ממש בגיל הרך. ניתן לראות זאת בתחזית שניתנה בשנת 2023 על שנת 2025: אז תחזית הלמ"ס בנוגע לגני הילדים בחינוך הממלכתי-עברי החטיאה בעודף של קרוב ל-13% – כשבמציאות נרשמו 23.6 אלף ילדים פחות מהתחזית לזרם זה – בעוד שהחינוך החרדי עקף את התחזיות. כעת מסתמן שנקודת המפנה לא שוכנת עמוק במחצית השנייה של המאה אלא בעוד פחות מחמש שנים.
מורגנשטרן, מייסד ומנכ"ל חברת הייעוץ הכלכלי-אסטרטגי אמפייר, כיהן בעבר בתפקידים בכירים במשרד האוצר. בתפקידו האחרון שימש רכז חינוך באגף תקציבים וצבר מומחיות ייחודית בתחום תקצוב מערכות חינוך בישראל. "המחקר מבוסס על הנתונים הרשמיים של משרד החינוך", הוא אומר.
ישראל בצומת מכריע: לעשות את המעשה הבן־גוריוני או להמשיך לממן את הגורמים הפועלים להחלפת המדינה. אין זמן לתהליכים או רצון טוב. הפתרון חייב להיות אגרסיבי
"בחנו את מספר התלמידים בכיתה א' לאורך השנים האחרונות בכל זרם חינוך בנפרד, ואת חלקו של כל זרם מכלל התלמידים בישראל. על בסיס המגמות שזוהו ערכנו תחזית למספר התלמידים בכיתה א' בשנים הקרובות, בהנחה שהמגמות יימשכו. כדי לאמת את התחזית בחנו גם את נתוני גני הילדים – תלמידי כיתה א' של השנים הבאות – ומצאנו בהם מגמות דומות. הדבר מחזק את ההערכה שהשינוי עקבי ויימשך גם בשנים הקרובות.
"השינויים במערכת החינוך מהירים הרבה יותר ממה שהערכנו לאורך השנים. במשך שנים רבות הסתמכנו על הפריון במדינת ישראל, הגבוה ביותר בעולם המערבי. חשבנו שכלל האוכלוסיות גדלות, אבל זה כבר לא כל כך נכון. בעשור האחרון כמות הילדים הנולדים מדי שנה לא ממש משתנה. נתוני הלידות מלמדים שהגידול הדמוגרפי נמצא בהאטה, נתוני מערכת החינוך מראים שההאטה הזו מגיעה ברובה המוחלט מירידה בפריון בחברה היהודית הכללית, בעוד קבוצות האוכלוסייה האחרות ממשיכות בפריון גבוה".
מורגנשטרן גדל בתוך החברה החרדית. עד גיל 28 היה אברך בישיבת מיר בירושלים ואז החליט לשנות את מסלול חייו. כאב צעיר לשלושה ילדים ללא ידע בסיסי במתמטיקה, הוא ניגש למכינה ייעודית לחרדים להכנה לאקדמיה, השלים תואר ראשון ושני בכלכלה ומדיניות ציבורית והתברג באגף תקציבים. "כבוגר החינוך החרדי, אני מכיר ומעריך את עולם הערכים ואת אורח החיים שמערכת החינוך הזו מקנה. וכמי שעבר בעצמו את מסלול ההשתלבות בחברה ובכלכלה הישראלית, אני יודע עד כמה הדרך הזו קשה, ולעיתים נדמית בלתי אפשרית.
"הסיכויים של בוגר חיידר וישיבה להשלים את הפערים ולהוציא תעודת בגרות, ועל אחת כמה וכמה להשלים תואר ראשון במקצועות נדרשים ומפרנסים, נמוכים מאוד", אומר מורגנשטרן בכנות. "לצד זאת, אני עצמי לא זכיתי לשאת בנטל הצבאי. בעתיד הנראה לעין, מדינת ישראל תצטרך לוודא שהילדים האלה – שהם עתידה – יגדלו גם על ערכים של נשיאה בנטל ושותפות גורל. אחרת, בשנים הבאות פשוט לא יהיה מי שיחזיק את המדינה הזו".
התעצמותה של מערכת החינוך החרדית במתכונתה הנוכחית היא לא גזירת גורל דמוגרפית. כל קיומה של המערכת הזו מוזן על ידי מדינת ישראל עצמה. בשביל להתמודד עם האתגר, שווה ללמוד מבן-גוריון.
הפגנת חרדים נגד גיוס ביום חמישי
(צילום: דוברות המשטרה )
עם הקמת המדינה הוא ניצב בפני בעיה חמורה: החברה הישראלית הייתה מחולקת לסקטורים ולכל סקטור הייתה התאחדות עובדים משלו, קבוצת כדורגל משלו ואפילו ארגון צבאי משלו. המחויבות של כל פרט הייתה לסקטור שסיפק לו את כל מחסורו. בזמן המנדט הבריטי היה ניתן לחיות עם זה, אבל עם הקמת המדינה, אי-אפשר היה להמשיך ולחיות בחברה שבה המדינה מממנת גורמים שמנסים להציב לה אלטרנטיבה.
במערכת החינוך באה לידי ביטוי הסקטוריאליות בחלוקה בין שני זרמים חילוניים מרכזיים: הזרם הכללי וזרם העובדים. בן-גוריון הבין שכדי שישראל תשרוד אנו צריכים אתוס ממלכתי אחד, צבא אחד וגם מערכת חינוך ממלכתית אחת. איחוד הזרמים היה מהלך מורכב מאוד - הזרם הכללי היווה 40% ממערכת החינוך וזרם העובדים כ-30%. אבל בן-גוריון הצליח וישראל ניצלה בזכות חקיקת חוק החינוך הממלכתי ב-1953.
עורך המחקר, אלי מורגנשטרן: "בחנו את מספר תלמידי כיתה א' לאורך השנים, ועל בסיס המגמות ערכנו תחזית לשנים הקרובות. כדי לאמת, בחנו גם את נתוני גני הילדים ומצאנו מגמות דומות"
היום אנחנו ניצבים בפני מציאות דומה. בחברה החרדית, הדמויות הרבניות מעניקות לך את הפטור מגיוס, קובעות באיזה טלפון תשתמש ובאיזה בית ספר תלמד. את המדינה החליפה העסקנות. כעת ישראל ניצבת בפני צומת מכריע: האם לעשות את המעשה הבן-גוריוני ולהחזיר את הסמכות והמחויבות של הפרט למדינה, או להמשיך ולממן את הגורמים הפועלים להחליפה.
איך עושים את זה? גם פה אפשר ללמוד כמה שיעורים מהציונות. בשתי מילים: קליטת עלייה. אנחנו צריכים לקלוט את מאות אלפי התלמידים החרדים לתוך מערכת חינוך ממלכתית באמת. המערכת החרדית היום שולטת על שלושה רכיבים משמעותיים: מיון תלמידים, תוכנית הלימודים והעסקת המורים. כל התחומים הללו צריכים להיות בידיים של המדינה. בחינוך ממלכתי-חרדי אמיתי אף אדמו"ר לא יחליט שילד או ילדה לא יכולים להיכנס למוסד משום שהם ספרדים או מפני שלאבא שלהם אין טלפון כשר. רק המדינה תכשיר מורים ותדע מי הם ומה הרקע שלהם, ותחליט מהם התכנים שהילדים ילמדו – בהתאמה, כמובן, לאמונתם ותרבותם.
האתגר הדמוגרפי כבר דופק בדלת, ואין זמן לתהליכים ארוכים או רצון טוב. כל פתרון אפקטיבי יהיה בהגדרה גם אגרסיבי: צמצום למינימום של תקצוב ציבורי עבור מוסדות לא ממלכתיים, והקמה של מאות בתי ספר חרדים-ממלכתיים באמצעות הסבה של מוסדות קיימים. המשמעות היא לחוקק מחדש את חוק החינוך הממלכתי ולהעניק דרך מלך לציבור יקר וחשוב שללא השתלבותו – לא נוכל להתמודד עם אתגרי המחר.
הצומת שבו אנו עומדים כעת, בבחירות הקרובות ממש, הוא לא בין מדינה יהודית לדמוקרטית, לא בין ימין לשמאל ואפילו לא בין כן או לא-נתניהו. הצומת הוא בין בחירה במדינה הציונית לבין בחירה בחזון של אוטונומיות שיוביל לקריסתה של ישראל.
