העברתי השבוע הרצאה לקראת חג החירות, באחת מערי הצפון המופגזות. לקראת סוף ההרצאה הרים אחד המשתתפים את ידו ושאל: איך אפשר להרגיש בני חורין בליל הסדר, כשאתה תקוע במקלט עם עוד עשרות אנשים דחוסים ומחכים להוראת השחרור המיוחלת של פיקוד העורף? האם באמת נוכל להסב כבני מלכים בזמן אכילת המצה ושתיית היין, כאשר אתה יודע שבכל רגע תצטרך אולי לרוץ לממ"ד או למקלט מפני התקפת טילים, ולהסתתר מפני פצצות מצרר או שברי יירוט?
השואל דיבר מדם ליבו, ותוך כדי שהוא פורט את תחושותיו נזכרתי שגם בשנה שעברה שאלנו את עצמנו שאלה דומה, בעת שעשרות מאחינו עוד היו חטופים ברצועת עזה, וקשה היה לחשוב על חגיגה של חג חירות כשהם מוחזקים בשבי. ברוך השם זכינו שכיום הם כבר בינינו, אך הנושא התחלף – והשאלה נשארה.
3 צפייה בגלריה
זירת נפילת רקטה בנהריה. איך אפשר להרגיש בני חורין בליל הסדר, כשאתה תקוע במקלט?
(צילום: אלעד גרשגורן)
למעשה, אני מרגיש שהשאלה הזו הייתה נכונה במשך כל שנות קיומנו כעם. אולי כבר מליל הסדר הראשון במצרים, כשבחוץ עובר המשחית ובני ישראל ספונים בין קירות הבית כשהמצרים דוחקים באיומים. אין בכך כדי להקטין את ערכה של השאלה; להפך – זה מאלץ אותנו להעמיק יותר במושגי החירות והשמחה של פסח.
אחד מהפסוקים בפרשת השבוע, פרשת צו, יכול לספק לנו כלי עזר בהתמודדות עם הסוגיה הקשה הזו. כזכור, אנחנו עומדים בפרשות העוסקות בקורבנות המוקרבים במקדש. מטבע הדברים, במקום שבו יש בשר בכמויות גדולות העולה על המזבח, מצטברות ערימות של אפר, הנקרא בתורה בשם "דשן". העבודה הראשונה של הכהנים עם שחר הייתה לטפל בדשן שהצטבר במהלך הלילה. הם היו מרימים את מקצתו מן המזבח אל רצפת המשכן, ולאחר מכן מוציאים את הדשן הנותר אל מחוץ למחנה, כדי לאפשר לקורבנות נוספים להיות מוקרבים על המזבח.
עד כאן הכול פשוט וברור, אלא שהתורה מוסיפה עוד פרט אחד: את העבודות הללו הכהנים צריכים לעשות כאשר הם מחליפים את בגדיהם. כלומר, הרמת הדשן והוצאתו צריכות להיעשות בבגדים שונים מהבגדים הרגילים. חכמינו הסבירו שהתורה הדריכה אותנו לא להשתמש בבגדים יקרי ערך בעבודות מלכלכות – הוצאת כל השאריות של הבשר תהיה כרוכה ככל הנראה בלכלוך שיצטבר בבגדים, ואין זה ראוי להשתמש בבגדים יקרים בעבודות שיטנפו אותם.
הקורא עומד ומשתאה: מדוע חשוב לתורה לשמור את הבגדים היקרים מן הלכלוך? האם התורה מבקשת ללמד אותנו שיעור בכלכלת בית או בחינוך פיננסי? האם מה שמעניין אותה הוא החיסכון בתקציב הרכש של בגדי הכהנים? מסתבר שיש כאן תובנה הרבה יותר משמעותית.
התורה מלמדת אותנו שעבודות שונות דורשות בגד שונה, המתאים לאופי העבודה – ולא רק בשל מחירו. אדם לא ירוץ בחולצה יוקרתית במרתון, לא מפני שאין לו כסף לרכוש חדשה במקומה, אלא מפני שהיא אינה מתאימה לאירוע שבו נדרשת חולצה סופגת זיעה. באופן דומה, אדם לא ילך בנעלי ספורט, יוקרתיות ככל שיהיו, להכתרה של מלך – כי קוד הלבוש שם אחר. זה נכון לא רק ביחס לאירועים ולפעילויות ספורט; זה נכון בכלל בחיים. לכל אירוע יש בגד המתאים לו, שמייצר את האווירה שאותה מבקש הלובש. בגדים מייצרים אווירה.
בפסח אנחנו מבקשים ליצור אווירת חירות: כלים נאים על השולחן, בגדים מכובדים ועוד – להיראות כבני מלכים. האם זה אומר שאין דאגות שמציקות לנו? משכנתה לשלם, בן שמשרת בלבנון או אזעקה שעלולה להישמע בכל רגע? לא. ודאי שיש. אבל עכשיו אנחנו לבושים בבגד המפואר; עכשיו אנחנו מציגים חירות.
אמרו חכמינו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" – להראות, כלומר: להציג. להתחפש. ייתכן שכמה דקות אחרי שנלבש את בגדי החירות נצטרך להוציא את הדשן החוצה ולרוץ למקלט, או ללבוש את מדי ב' ולצאת ללבנון או לעזה. ובכל זאת – זכינו גם לרגעי חירות.
תיעוד מפעילות אוגדה 91 בלבנון. נאבקים על קיומנו
(צילום: דובר צה"ל)
כך השבתי לשואל מהקהל בהרצאה. אחר כך קם בחור, עולה חדש מצרפת, וביקש לענות תשובה משלו. "אני", כך אמר, "בכל פעם שאני רץ למקלט עם ילדיי, אני אומר לעצמי ולהם כמה אני מאושר שיש לי מקלט, כמה אני מאושר שיש לי צבא שאומר לי איך למגן את עצמי, כמה אני מאושר שיש לי חיל אוויר שתוקף את האויב ומנסה לחסל אותו... וככל שאני רץ יותר לממ"ד – אני מרגיש יותר בן חורין ועצמאי".
מתברר שתחושה של חירות לא זקוקה לבגד מכובד. חירות אמיתית טמונה בבחירה של האדם כיצד לחוות את חייו. זכינו להיות בני חורין במדינה משלנו – מה שלא זכו לו אבותינו אלפי שנים. גם במקלט וגם בדרך אליו – נזכור שאנחנו בני חורין גאים, הנאבקים על קיומנו מתוך עוצמה ואמונה גדולה.
