מנהיג לאומי בסדר גודל עולמי מוביל מהלך היסטורי שיותיר את רישומו לדורות רבים, ובאותו זמן בני עמו באים בטענות על זוטי דברים ומעלים נגדו חשדות במעילה והפרת אמונים. התמונה הזו יכולה להיראות מוכרת מהמציאות העכשווית, אך פרשת השבוע מלמדת שהסיפור הזה עתיק כמעט כמו ההנהגה עצמה – אפילו משה רבנו לא היה חסין ממנו.
צמד הפרשות ויקהל-פקודי, החותמות את ספר שמות, מתאר את בניית המשכן – בית המקדש הנייד של עם ישראל במדבר. זהו פרויקט לאומי אדיר ממדים, שממומן כולו מתרומות העם: זהב, כסף ונחושת זורמים לקופה הציבורית, ומתוכם מממנים את הבנייה. וכמו בכל פרויקט גדול שבו מעורבים סכומי כסף עצומים – מתעוררות גם שאלות. מי מפקח על הכסף? לאן הוא הולך? ומי בדיוק מקבל את התפקידים המרכזיים?
2 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו. דרוש דיאלוג פתוח וכן של המנהיג עם עמו
(צילום: רועי אברהם / לע"מ)
חכמינו מספרים לנו שבשתי השאלות הללו נשמעו חשדות או טענות כלפי משה. נתחיל בבונה המשכן, בצלאל, שלפי דברי חכמינו היה נינו של חור, בנה של מרים אחות משה. לפי כל חשבון סביר הוא היה לכל היותר בן עשר או שתים-עשרה – לא בדיוק הגיל האידיאלי לעסוק במיזם מורכב כזה. אם נוסיף לכך את קרבתו המשפחתית למשה, הרי שההסבר האולטימטיבי מבחינת חלק מן העם הוא פשוט: הנה הנפוטיזם בהתגלמותו.
כמובן גם האופן שבו נוצלו הכסף והזהב שימש כר פורה לשמועות שרווחו בקרב הציבור. הד לאותם רינונים מופיע בדברי חכמינו. במדרש תנחומא נכתב: "ליצני הדור (...) היו מסתכלים מאחוריו ואומר אחד לחברו: ראה צווארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו; וחברו משיבו (...) אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב שאין להם חקר ולא משקל ולא מניין – מה אתה רוצה, שלא יהא עשיר?"
קשה לחשוב על משה רבנו – גדול הנביאים, מושיעם של ישראל ממצרים ולוחם מלחמות עמלק – כשהוא נדרש להתייחס לחשדות ההזויים הללו כלפיו, שלפיהם הם משמין ומתעשר על חשבון העם. האם זו הכרת הטוב על כל מה שעשה למען העם? בצדק כינו המדרשים את אותם מבקרים צרי עין – "ליצני הדור".
2 צפייה בגלריה
משה עם לוחות הברית במעמד הר סיני, בהגדה של פסח מווינה עם ציורים של משולם זימל בן משה משנת 1719
(מאוספי הספרייה הלאומית)
ומהי תגובתו של משה לטענות הקשות הללו? אפשר היה להבין לוּ היה מתעלם מהן לחלוטין. אפשר היה להבין גם אילו היה דוחה אותן בשאט נפש ואומר לעם כי בזמן שהוא עסוק בהצלתם מהשמדה או בבניית המשכן שיבטיח את הקשר הנצחי בין העם לא־לוהיו, הם בוחרים לעסוק בזוטות של כמה שקלים שנעלמו כביכול מחשבונות הבנק של המשכן או בסוגיה זניחה של מינוי קרובים. אבל משה והתורה בוחרים בדרך אחרת לגמרי.
שקיפות היא שם המשחק אצל משה רבנו, גדול הנביאים. התורה מתארת בצורה מפורטת את הכסף שנגבה ואת דרכי השימוש בו, כדי שאיש לא יוכל לטעון לשחיתות ולוּ במחצית השקל אחת מתוכו. גם את מינויו של בצלאל מסביר משה ומנמק בפני העם: "ראו כי קרא ה' בשם בצלאל". כלומר, זו אינה החלטה שלי – זו החלטה א־לוהית.
נתניהו מדבר במסיבת עיתונאים
(צילום: לע"מ)
חכמינו למדו מהנהגה זו של משה עיקרון מנחה בחיים הציבוריים של מנהיג בישראל, ובעצם של כל אדם: "והייתם נקיים מה' ומישראל". לא די בכך שאתה עושה את המעשה הנכון בעיני א־לוהים; עליך גם להיות מסוגל וחפץ להסביר את המעשה בעיני בני אדם.
נכון שמטבע הדברים יש אנשים שעינם צרה, המביטים בעין רעה על מנהיג ש"לא בא להם בטוב", ותמיד ימצאו על מה לקטר ולהתלונן; ואף על פי כן, אין הדבר פוטר את המנהיג מחובתו להיות נקי ושקוף כלפיהם.
התורה, שאמורה להיות ספר חוקי הנצח של האדם, טורחת לפרט את רשימת הזהב והכסף כאילו הייתה דוח שנתי של רואה חשבון, ומלמדת אותנו בכך את ערכי הנצח של ההנהגה האנושית הראויה לכל אחד מאיתנו, גם בעת משבר: דיאלוג פתוח וכן של המנהיג עם עמו, ומתן מענה לכל טענה – גם אם היא נראית קטנונית או מופרכת. האמון של העם במנהיגיו הוא חלק בלתי נפרד מסיפור גאולתו של העם ומהצלחתו של המנהיג.
