המאבקהנז של המגזר החרדי נגד מה שמכונה בפיו "גזֵרת הגיוס" מעורר תחושות מבלבלות. מצד אחד הוא מייצר כעס מוצדק על החלטתה של קבוצה גדולה בעם ישראל להפקיע את עצמה מחובת השירות בצבא, בייחוד בעת מלחמה. כעס שהופך לתדהמה כאשר חלקים מהמגזר מפעילים אלימות מזעזעת כמו בתקיפת בית השופט נעם סולברג ומעשים נוספים, מה שעלול חלילה להגיע לשפיכות דמים.
מצד שני אי אפשר להתעלם מכך שזהו מאבק שנעשה למען התורה ובשם התורה. מעבר למניפולציות הפוליטיות שקיימות בכל חברה, יש מאחורי המאבק של העולם החרדי תפיסת עולם דתית הסוברת כי לימוד התורה הוא ייעודו של האדם, וכל עיסוק אחר הוא לא פחות מחורבן וגזרת שמד. לא מדובר בהשתמטות מתוך עצלות, אלא מתוך מחויבות מוגברת לתורה.
הנזק שגרמו מפגינים חרדים קיצוניים בבית שופט העליון סולברג
(צילום: לירן תמרי)
אלא שזו בדיוק הבעיה: איך יכול להיות שמהתורה שקיבלנו בסיני תצמח גישה כזו? איך נוצר מצב שבו דווקא מי ששקועים בתורה ובמצוותיה מגיעים מתוכה להשתמטות מן המצווה הגדולה והחובה המוסרית של השירות בצה"ל?
הסיפור המרכזי של פרשת השבוע, "שלח לך", עוסק ממש בנושא הזה. עם ישראל נמצא ערב כניסתו לארץ, ומשה שולח 12 מרגלים, נציג מכל שבט. ראשי בני ישראל הם המנהיגות הבכירה ביותר של השבטים. אחרי מסע בן ארבעים יום הם חוזרים, ומסקנותיהם הפוכות. שניים סוברים שאפשר לכבוש את הארץ, אך האחרים חוששים שלא יוכלו לעמוד באתגר, ומכנים את הארץ במילים הקשות: "ארץ אוכלת יושביה". העם מקבל את עמדת רוב מנהיגיו, וא־לוהים מעניש אותו בדחיית הכניסה לארץ בארבעים שנה, וגם זאת רק לדור של ילדיהם. עונש כבד לכל הדעות.
לאורך הדורות התלבטו חכמינו כיצד התרחשה הטעות הקשה הזאת. הרי לא מדובר בחבורת פרחחים שמפירה את הצו הא־לוהי להיכנס לארץ סתם כך כי מתחשק לה. אחד ההסברים המופלאים של תורת החסידות טוען כי החטא היה בשל אי הבנה של מטרת האדם בעולמו.
דמיינו לרגע את הסיטואציה הבאה, שהתרחשה מדי יום במדבר: משה רבנו מעביר שיעור העוסק בהלכות האחרונות שלמד בהר סיני. לידו אהרן הכהן ובניו אלעזר ואיתמר. גם יהושע בן נון נמצא שם כדי לסייע לרבו בכל שיידרש. מסביב אלפי תלמידים מקשיבים ביראה לדרשתו של משה. לפתע מרים מישהו את ידו ומבקש לשאול דבר מה. משה אינו יודע להשיב ועונה לשואל: המתן רגע, אשאל את א־לוהים ואשיבך דבר. השיעור נמשך והתלמידים מתענגים. אחר כך יוצאים למנוחת צהריים ולארוחה טובה של מָן המוגש לפתחי אוהליהם. כך קורה מדי יום ביומו. האם יש גן עדן רוחני גדול מזה?
בתנאים כאלה, מי רוצה להיכנס לארץ ישראל? שם, רחמנא ליצלן, יצטרכו להפסיק להשתתף בחוויה המדהימה של לימוד ישיר עם משה וקשר צמוד עם א־לוהים. שם ייאלצו ללכת לעבוד בשדה בקיץ המזיע או בחורף הגשום. אין ארוחות מובטחות הממתינות ליד האוהל. הם ייאלצו לקצור ולטחון, לבשל ולאפות. שם גם יצטרכו להילחם. מי צריך עכשיו שירות צבאי, שבו ייאלץ להרוג ואולי חלילה אף להיהרג? שם ייאלצו להתמודד עם תרבות כנענית אלילית, מפוארת ומפתה, בזמן שבמדבר הם ניזונים מידו הרחבה של א־לוהים וממילא אין שאלות באמונה; הכול רואים ניסים ומופתים בכל יום.
הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון, אומר כי זה פשר הביטוי "ארץ אוכלת יושביה": הארץ, בשל חומריותה, הופכת אותנו למגושמים וחומריים. המרגלים חששו מכך. אלא שא־לוהים ציווה אותנו לחיות בעולם המעשה הריאלי ולא בישיבה או בכולל. אילו נועדנו רק ללמוד בישיבה כל חיינו, לא היו חקלאים ולא תעשיינים, לא רופאים ולא מהנדסים.
מסתבר שטעותם וממילא גם חטאם של המרגלים נבעו דווקא מרצון טוב להתקרב לתורה ולא־לוהים, ומחשש שמא הכניסה לארץ תוריד אותם מדרגתם הרוחנית. ממש כמו מי שחוששים בימינו שמא הגיוס לצבא "יקלקל" אותם בשל המפגש עם העולם החילוני או הציוני-דתי. התורה מלמדת שהחשש אכן מוצדק, אך זה מה שדורש מאיתנו א־לוהים: להיכנס לארץ, להילחם עליה, ובהמשך לעבד את אדמתה ולחיות חיי חומר ארציים בתוכה. לשם כך באנו לכאן.
(הפרשנות של שלומי שבן לסיפור 12 המרגלים)
פרשת המרגלים מלמדת שטעויות של ציבורים שלמים בהבנת מגמת התורה וייעודנו בתוכה הן חלק מהסיפור ההיסטורי רב-השנים שלנו. אחד הלקחים שהפיקה התורה מסיפור המרגלים הוא קורבן "העלם דבר". סמוך לאירוע של חטא המרגלים מתאר המקרא מקרה שבו רוב העם שוגים ועובדים עבודה זרה, ואף עושים זאת בהוראת החכמים. אלה טעויות הנוגעות בשורשים העמוקים ביותר של הזהות היהודית, ואף על פי כן הן יכולות להתרחש. לאחר זמן מה עומד העם על טעותו ומתבקש להביא קורבן, להודות בשגיאתו ולבקש עליה כפרה.
רבים תהו על מיקומו של העניין הזה בפרשתנו, שלא במסגרת דיני הקורבנות. נראה כי זה בדיוק המסר שביקש המקרא להעביר לנו לדורות שאחרי חטא המרגלים: ציבורים שלמים יכולים לטעות, גם כאשר שם השם בפיהם, וצריך להעמיד אותם על טעותם ולדרוש מהם לעשות תשובה ולתקן.
דור המרגלים גילה מאוחר מדי שלא ניתנה התורה כדי להישאר במדבר. השאלה היא כמה זמן ייקח גם לנו, לכולנו, להבין זאת.
