אחת התופעות הבולטות בשיח הישראלי היא גוני השחור-לבן שבהם נצבעות דמויות או תופעות. ההוא נוכל ומפר הבטחות סדרתי, והאחר פלגן, מסית ומדיח; האחד תומך טרור מוצהר, והשני אנטי-ציוני ומשתמט. האם המציאות באמת חדה וברורה כל כך? ומדוע אנחנו נוטים לאבד את צבעי הביניים?
פרשת השבוע, "תולדות", עוסקת בין השאר בנושא הזה. שני ילדים, תאומים לא זהים, נולדים ליצחק ולרבקה – יעקב ועֵשָׂו. האחד, עשו, מתואר כאדמוני מלא שיער, איש ציד, איש שדה; השני, יעקב, מאופיין כאיש תם יושב אוהלים. חכמינו עוד יוסיפו כהנה וכהנה על אישיותו של עשו ויתארו אותו כרוצח, אנס וכן הלאה. לא מישהו שאתה רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. יעקב, לעומתו, מוצג כאיזה "חנון", נשאר בבית ולומד, עוסק בבישולים במטבח, שומע בקולה של אמא. ההבדל בין הדמויות ברור וחד: האחד רשע מרושע והשני צדיק תמים.
אבל קריאה נוספת בסיפור תגלה שהדמויות הרבה יותר מורכבות. עשו חוזר הביתה עייף ומבקש לאכול. יעקב מנצל את ההזדמנות ואומר לאחיו כי יסכים לתת לו מהתבשיל רק אם ימכור לו את בכורתו. לכאורה, המעשה נראה לא הגון ולא נאה. אחיך רעב, ואתה מנצל את חולשתו כדי להשתלט על הבכורה?
בהמשך, אותו יעקב, איש תם יושב אוהלים, יגלה ערמומיות וינצל הזדמנות נוספת. יצחק מבקש להעניק ברכה לעשו. לשם כך הוא מבקש ממנו לצאת לצוד ולהכין לו את האוכל שהוא אוהב. בזמן שעשו עושה כן, יעקב מתחפש לאחיו, מרמה את אביו יצחק ולוקח את הברכות המבוקשות. ושוב מסתבר שיעקב ממש לא פראייר, ובמדרשי חז"ל אפשר למצוא שאלות נוקבות על מעשיו מן הבחינה המוסרית.
עשו רותח מזעם על גניבת הברכה ונחוש להרוג את יעקב אחיו, אבל למרות זאת מגלה איפוק: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי". הוא זומם רצח, אבל לא יצער את אביו. הרצח יוכל לחכות.
חכמינו הפליגו במעלת עשו כבן המכבד את אביו. לדבריהם, הייתה לו מערכת בגדים מיוחדת שבה היה משתמש כשהגיש אוכל לאביו. ממש כמו כהן המשתמש בארבעה בגדים בבואו לשרת בקודש, כך היה חש עשו בכבדו את אביו. זה מעורר בנו רגשות רבים וסותרים. אני מניח שרובנו לא נוהגים להחליף בגדים כשאנחנו באים לכבד את הורינו, והנה עשו הרשע עשה כן. יש לנו לאן לשאוף...
האם אדם יכול להיות רוצח שפל ובה בעת להיות רגיש כל כך לאביו? היינו מצפים שאישיותו של הרוצח תתאפיין בהתנהגויות אחרות. ואכן חכמינו מספרים כי אחת הסיבות שבגללן יעקב חשש כל כך מאחיו הייתה כיבוד האב המופלא שקיים עשו ועמד לזכותו. קל להיאבק ברשע גמור. קשה יותר להילחם ביריב שיש לו גם תכונות חיוביות.
יצחק דוחה את עשו – ציור קיר מבזיליקה באסיזי, איטליה, המיוחס לג'וטו די בונדונה
מתברר ששתי הדמויות המרכזיות בפרשה, עשו ויעקב, הרבה יותר מורכבות משנדמה – אף על פי שבאופן מסורתי יש להן דימוי ברור מאוד, שלפיו יעקב הוא הצדיק ועשו הוא הרשע. בצדיק יש גם נקודות לא זוהרות, והרשע אינו אדם מושחת כליל, ומופיעות אצלו נקודות אור לא מעטות.
התורה הייתה יכולה להציג את יעקב ככליל השלמות ואת עשו כסמל הרוע, אבל היא בחרה לצבוע אותם בצבעים מורכבים. דרכו של עולם לראות ולשפוט אנשים או תופעות בשחור ולבן, אבל החיים הרבה יותר מורכבים. ייתכן שנפגוש במהלך הדרך אנשים שהיו רגישים ואנושיים מאוד בתחום אחד של החיים, אבל במקומות אחרים גילו אטימות נוראה.
דרכה של תורה, בבואה לשרטט בפנינו את הדמויות החיוביות והשליליות, היא להצביע על צללים בעולמם של הטובים ועל נקודות אור בעולמם של הרשעים. לא כדי שנטשטש ונתבלבל בין טוב לרע או בין צדיק לרשע – פעם אחר פעם חוזרת התורה על כך שברכת אברהם ניתנה מפי יצחק ליעקב, ולו בלבד, והיא מתארת את יושרתו וצדקתו – אלא כדי שנבין שמציאות חיינו מורכבת מאורות וצללים. בחירתנו בטוב אינה מבטיחה שנהיה חפים מטעויות, כמו שבחירה ברע לא בהכרח תהפוך את האדם לרע מהשורש, הנעדר כל מעשים טובים.
כאשר ניגשים ליריב בתודעה כזו, בפרט כשמדובר באח, המאבק הופך להיות מורכב יותר. הוא דורש מאיתנו להבחין בין הטוב לרע, ולהמיר תנועות חדות וגורפות בפעולות מדויקות ועדינות. דווקא מאבק כזה עשוי בסופו של דבר להיחתם בחיבוק.
