אחת השאלות הגדולות המלוות את המאמצים להרכבת ממשלה, בימים אלה, היא כמה הבטחות בחירות ייאלצו מנהיגינו להפר בדרכם ליעד. מטבע הדברים, הציבור לא אוהב שמנהיגיו אינם ישרים ואינם דבקים באמירותיהם ערב הבחירות. מאידך, כולם מבינים שקיים פער בין הבטחות שאפשר לממש במציאות אופטימלית ובין היכולת לממשן בנסיבות פוליטיות הרבה פחות נוחות.
מהי, אם כן, הדרך הראויה שיבחר לו האדם או הפוליטיקאי בהיכנסו למשא ומתן כזה? על מה מוותרים ועל מה לא מתפשרים? האם בכלל מותר לוותר על מימוש הבטחות?
גלריה
מערת המכפלה בחברון. צריך לשמור על יחס הגיוני בין ההצהרות למעשים
(צילום: Artaxerxes_photo / Shutterstock)
פרשת השבוע, "חיי שרה", עוסקת בנושא דומה. שרה, אשתו של אברהם, מסתלקת מן העולם, ואברהם מחפש מקום לקבורה. לא פחות מעשרים פסוקים מקדישה התורה למשא ומתן הארוך, שלא לומר מתיש, המתנהל בין אברהם לעֶפְרוֹן, בעל הנחלה. זה מתחיל בכך שעפרון מציע לתת לו את השטח במתנה: "שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ". אברהם מסרב ומבקש לקנות את השטח במחיר מלא, בלי הנחות סלב. ואכן, זה מסתיים בכך שהוא משלם לעפרון לא פחות מ-400 שקל כסף עובר לסוחר – סכום גבוה מאוד בעת ההיא, בוודאי ביחס למתנת החינם שהציע עפרון בתחילה.
חכמינו עסקו רבות בשאלה מדוע טרחה התורה לתאר את כל פרטי האירוע הזה, שלכאורה אינו אלא פרט זניח בתולדותיו של אברהם ושל האומה כולה. מה יש בו, בסיפור הזה, שביקשה התורה שנלמד לחיינו? רבות הן התשובות לשאלה הזו, אבל יש תשובה אחת שאליה אני מתחבר במיוחד.
נקפוץ כמה מאות שנים קדימה: ה' שולח את משה להוציא את ישראל ממצרים. אבל אחרי הביקור הראשון של משה אצל פרעה, פרעה מחליט דווקא להכביד את העבודה על בני ישראל. משה מתוסכל מאוד, פונה אל א־לוהים ואומר לו: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?" כלומר, מאז שבאתי לדבר עם פרעה המצב רק הורע!
ראשי גוש השינוי בביתו של יאיר לפיד במהלך מערכת הבחירות. האם ומתי מותר להפר הבטחות?
(צילום: ליהיא לפיד)
א־לוהים משיב, לפי דברי המדרש, את התשובה הבאה: "חבל על דאבדין ולא משתכחין". כלומר, כמה אני מצטער על דמויות מהעבר, כמו אברהם, שהיו ואינן עוד. "אמרתי לאברהם קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ, ביקש לקבור שרה ולא מצא עד שקנה בדמים, ולא הרהר אחר מידותַי".
במילים אחרות, הציפייה למימושן המיידי של הבטחות, אפילו אם ניתנו בידי א־לוהים, היא ילדותית ולא נכונה. קח דוגמה מאברהם: שנים אחרי שהבטחתי לו את הארץ, הוא אינו מוצא מקום לקבור בו את שרה, אלא רק אחרי משא ומתן מייגע עם עפרון. למרות זאת, לא הרהר אחריי, כי האמין בי וידע שיבוא המועד הנכון שבו ההבטחה תתקיים. סיפור רכישת המערה מלמד, אם כן, על הצורך בסבלנות כאשר באים לממש הבטחות. גם הבטחות אלוהיות אינן מתגשמות מיד.
מהעבר השני ניצבת דמותו של עפרון, אותה דמות שהחלה בהצעה נדיבה של מתנה ומסיימת בגריפת סכום מכובד לכיסה. חכמינו הכתירו את התופעה במילים הבאות: "צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים". כלומר, צריך להיות יחס כלשהו בין ההבטחה למימושה. נכון שאין אפשרות לממש את כל מה שמבטיחים, אבל צריך להישמר יחס הגיוני בין ההצהרות והדיבורים ובין המעשים בפועל.
היעדר קשר בין נקודת הפתיחה של עפרון לסיום המעשה מעיד כי יש אנשים שאצלם אין למילה ולהבטחה כל משמעות. המילים משמשות אצלם כהצהרה נימוסית בלתי מחייבת וחסרת ערך. גם את התופעה הזו מבקשת התורה להוקיע. יש חשיבות למילה הנאמרת, גם אם היא אינה מחייבת מבחינה משפטית וחוקית. נכון שבעולם המעשה תמיד יהיה פער בין הרצון וההבטחה ובין היכולת ליישם, אבל תמיד תישאר המילה כנקודת המוצא שאליה אנחנו חייבים להתייחס.
שתי דמויות יישמרו אצלנו בסופו של הסיפור הזה: עפרון, שאין כל משמעות למילותיו, ואברהם, היודע כי גם את הבטחותיו של א־לוהים לא תהיה אפשרות לממש בבת אחת, ועם זאת הוא מבין שהבטחה היא דבר קדוש ומחייב. מי ייתן שמנהיגינו ימשיכו לפעול קמעה קמעה, מתוך יושרה ומסירות, למימוש ההבטחות כולן.
