ככל שהמלחמה באיראן ובלבנון נמשכת, מתברר שלצד ההישגים המדהימים של כוחותינו בחזיתות השונות, תמונת הסיום של שתי המערכות הללו נראית פחות ופחות בהירה. האם אנחנו נמצאים בעיצומה של פעולה היסטורית, שתשדרג ללא היכר את מצבנו הביטחוני ומעמדנו הבינלאומי? או שמא מדובר בסבב נוסף בסדרת מלחמות שאינן מובילות לשינוי מהותי במצב הגיאופוליטי של ישראל? כיצד אדם אמור לחוש מול חוסר הידיעה? במידה רבה, אפשר לראות בפרשה שאותה נקרא השבת בבתי הכנסת התייחסות למורכבות הזו שאנו חווים היום.
השבת לא קוראים בסדר הפרשיות הרגיל של ספר ויקרא, שאותו התחלנו לפני שבועיים, היות שאנחנו נמצאים בעיצומו של פסח. במקום זאת, קוראים פרשות העוסקות בעניינו של החג. יש בתורה פרשיות רבות העוסקות בחג הפסח בהרחבה, אך המסורת בחרה להצמיד לשבת חול המועד פסח פרשה ארוכה מאוד, המתארת את מעמד נקרת הצור שבו א־לוהים מדבר עם משה אחרי חטא העגל. רק בסוף הפרשה יש ציווי על שלושת הרגלים, שבתוכו אזכור קצר, לקוני, של חג הפסח.
השאלה הנשאלת היא כפולה: ראשית, מדוע בחרו חכמינו, מכל המקומות שבהם מוזכר פסח בתורה, דווקא את הפסוקים הללו לקריאה בשבת חול המועד? אך השאלה המהותית יותר היא אחרת: מדוע בחרה התורה לדבר על חגי ישראל בצמידות לאירוע של חטא העגל והמפגש המחודש בין ה' למשה?
עיון בסיפור מגלה תובנה עמוקה. התורה מספרת כיצד משה מבקש שהקדוש ברוך הוא יסלח לעם ישראל על חטאו, ואז הוא מוסיף ומבקש לראות את פניו של א־לוהים. ה' נענה לבקשה הראשונה, אך מסרב להיענות לבקשה השנייה: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". קשה להאמין שמשה מבקש לראות את פני האל כפשוטו, שכן אם האל אינו גוף ואינו דמות הגוף, ממילא אין לו פנים ואין לו אחור. משה הוא הראשון לדעת זאת, שכן היה בהר סיני וקיבל על כך ציווי ישירות מפי הגבורה. מה, אם כן, הוא מבקש, ומהי התשובה?
משה, כמו כולנו, מבקש להבין לאן אנו הולכים. מהי התוכנית הא־לוהית? מהם הצעדים הבאים עד שנגיע לארץ המובטחת? אילו מכשולים נוספים עוד מצפים לנו בדרך? הטבע האנושי מוכן לשלם מחירים כבדים, אם הוא יודע לאן הם מובילים ומהו הסוף הטוב המצופה שיבוא לאחר כל המאמצים והאתגרים. זוהי הבקשה לראות את פני א־לוהים – לדעת לאן מועדות פניו, ופנינו. התשובה שהוא מקבל היא שאפשר לראות רק את האחור; רק במבט לאחור נוכל להבין מהיכן באנו ולאן הגענו. לא נוכל לדעת זאת מראש.
3 צפייה בגלריה
מצות לפסח. רק במבט לאחור נוכל להבין מהיכן באנו ולאן הגענו
(צילום: Mykhailo Baidala / Shutterstock)
כמי שחיים במדינת ישראל, למדנו את התובנה הזו על בשרנו. עם הכרזת המדינה על ידי דוד בן גוריון, פלשו צבאות ערב לישראל. באותו רגע לא היה ברור לגבי הכרזת המדינה אם מדובר בהחלטה נמהרת וחסרת אחריות או בהחלטה היסטורית שתשנה את פני העם והעולם. התשובה לשאלה הזו, במבט לאחור, ברורה.
כך גם ביחס למלחמת יום הכיפורים: בעת שפרצה וגם לקראת סיומה, למרות ההישגים הצבאיים המרשימים, הייתה בלב רבים תחושה של החמצה וכישלון. בדיעבד אנחנו יודעים שזו הייתה המלחמה שהובילה להכרה של האויבת הגדולה שלנו, מצרים, בישראל, ולחתימת הסכם שלום (קר) איתה. בני אדם, המוגבלים בראייתם, יכולים לראות רק אחורנית – את עקבות הפעולה הא־לוהית בהיסטוריה – אך לא בהכרח את פניה קדימה.
יש בתשובה הזו משהו מדאיג ומתסכל, שכן היינו רוצים לדעת את המסלול מראש כדי שנוכל להתכונן אליו. על התסכול הזה עונה התורה בפרשייה של שלושת הרגלים. מיד לאחר שא־לוהים "מאכזב" את משה ואינו נענה לבקשתו, התורה מוסיפה את המילים: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כׇּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".
3 צפייה בגלריה
הכרזת המדינה. בזמן אמת לא היה ברור אם מדובר בהחלטה נמהרת וחסרת אחריות או בהחלטה היסטורית
(צילום: הנס פין, לע"מ)
אומנם משה לא זוכה לראות את פני א־לוהים כפי שביקש, אך העם כולו זוכה לראיית פנים בשלושת החגים שבהם הוא עולה לירושלים. כיצד זוכה העם כולו להתגלות שמשה, גדול הנביאים, לא זכה לה? נראה שכוונת התורה לומר שבשלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), כאשר העם עולה לירושלים ובוחר לשמוח לפני ה', עצם הבחירה הזו היא העדות הבהירה ביותר לקשר הנצחי שבין העם לא־לוהיו. כאשר עם ישראל בוטח בא־לוהים, שמח יחד עם הגר, היתום והאלמנה, וקורבנותיו מתקבלים באהבה, אין לך ראיית פנים גדולה מזו.
גם אם אין אנחנו יודעים איך יסתיימו המערכות הנוכחיות, אנחנו מאמינים שא־לוהים דיבר טוב על ישראל, ונזכה לצמוח גם מתוך האתגרים המורכבים של הימים האלה.
