השבוע ביקש ראש הממשלה מהנשיא חנינה, בנימוק שזו תסייע באיחוי הקרעים והשסעים בעם. ייתכן שצריך להיעתר לבקשה וייתכן שלא. לכל אחת מהאפשרויות שיקולים רבים, בעד ונגד. אך האם פעולת החנינה, אם בוא תבוא, אכן תאחה את הקרעים והשסעים בעם – או שמא כל צד ימשיך להתבצר בעמדותיו?
עברנו כבר סיפור דומה לפני כחודשיים, עת חזרו החטופים החיים הביתה. חודשים ארוכים סיפרו לנו שריפוי החברה הישראלית ותיקונה תלויים בהחזרת החטופים, ועם שובם תוכל החברה הישראלית להתאחות – והנה ברוך השם החטופים החיים כולם בבית, מרבית החללים גם הם הובאו לקבר ישראל, וראה זה פלא – הקרע לא אוחה, ההאשמות לא פסקו, עוצמת הקולות ברשתות לא דעכה. אלו אומרים: זה יכול היה להיעשות הרבה קודם, ואלו מביעים התפעלות מהממשלה שהחזירה כמעט את כולם בניגוד להערכות המוקדמות. בין כך ובין כך, לריפוי טרם הגענו.
2 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישה עם הנשיא יצחק הרצוג, ארכיון
(צילום: אבי אוחיון / לע"מ)
מסתבר שכדי לאחות קרעים צריך יותר מאשר פעולה טכנית, חיצונית. פרשת השבוע שלנו, פרשת וישלח, עוסקת בניסיון לייצר חיבור ואיחוי בין שני אחים שהקרע ביניהם כמעט והסתיים ברצח. אולי אפשר ללמוד ממנה איך איחוי כזה עשוי להתרחש.
הרקע לסיפור ידוע ומוכר: יעקב, האח הצעיר מבין השניים, מנצל את עייפותו ורעבונו של אחיו עשׂו הבא מהשדה, ונותן לו נזיד עדשים תמורת הבכורה שהוא מבקש לרכוש לעצמו. בהמשך, לקראת מות האבא יצחק, יעקב, בעצה אחת עם אימו רבקה, מתחפש לעשו וגונב את ברכת השפע הכלכלי שאותה האב ייעד לעשו. מטבע הדברים, עשו מרגיש נבגד, הוא זועם ומאיים להרוג את אחיו.
יעקב נמלט בעור שיניו לחרן, ושוהה שם יותר מעשרים שנה. כשהוא מתחיל את דרכו חזרה לארץ, הוא מבקש לבדוק מה תוכניותיו של אחיו לגביו. הוא שולח שליחים כדי לחוש את השטח. הם חוזרים ובשורות קשות בפיהם: עשו צועד לקראתך עם 400 איש, שכנראה לא אמורים להביא איתם פרחים ומתנות לילדים שנולדו ליעקב. סופו של הסיפור, בניגוד לכל התחזיות המוקדמות: הם נפגשים, מתחבקים ומתנשקים. זה הסיפור בקצרה.
מה התרחש מאחורי הקלעים? מה גרם לעשו לשנות את תוכניותיו הרצחניות ולהתפייס עם יעקב? המקרא לא אומר זאת במפורש, אבל המעיין בתוכן הדברים שיעקב שם בפי שליחיו יגלה את ה"סוד" להתפייסות: "כה תאמרון לאדוני לעשו". לא פחות משמונה פעמים משתמש יעקב במילה "אדוני" כדי לתאר את אחיו, עד כדי כך שהיו לא מעט חכמים שביקרו את יעקב על התרפסותו.
כזכור, המחלוקת בין האחים התחילה בשאלת הבכורה. כאשר יעקב משתמש בביטוי "אדוני" כלפי עשו הוא בעצם אומר לו: אני מכיר בבכורתך. אני מוכן לעשות לקראתך צעד אמיתי בנושא שמפלג בינינו. אבל לא רק במילים אנו עוסקים, אלא במתנה חומרית גדולה שאותה הוא מעניק לו, ואולי היא הכרה בכך שיעקב מוכן לוותר במידה מסוימת גם על הברכה שביקש לקבל על חשבונו של עשו.
מעבר לכך, יעקב אומר את המילים הבאות: "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי". יעקב מבין שהוא צריך להביע חרטה ואולי אף לבקש כפרה על מעשיו. פעולת המנחה היא סמל להכרה של יעקב בטעות שאותה הוא צריך לתקן.
דברי רה"מ נתניהו על בקשת החנינה שהגיש לנשיא המדינה
זה לא אומר שיעקב לא התכונן למלחמה עם עשו. הוא גם התפלל לא־לוהיו שיסייע לו במאבקים הצפויים לו עם אחיו הרשע. גם אלה מרכיבים שחייבים להיות ברקע של כל פעולת פיוס, אבל המעשה המרכזי המתואר בפרשה הוא ההכרה של יעקב בצורך לתקן את המשׁגים שביצע, גם אם הם נעשו בכוונה טובה.
יעקב מבין שתנועה של התפייסות דורשת נכונות לקחת אחריות על הכאב ולא לשים אותו בצד. להיות מסוגלים להודות בטעויות ולהציע מחוות של פיצוי מכל הלב. ניכרים דברי אמת: עשו לא יכול לעמוד בפני האמת הזו והוא רץ, מתחבק ומנשק.
מספרים שכאשר מנחם בגין יצא ב-1977 לפגישתו הראשונה עם הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר, אמר לו מנהיג היהדות החרדית הרב שך זצ"ל ללמוד את פרשת וישלח לפני צאתו. כי כאשר יהודים מנהלים שיח עם גויים, הפרשה הזו צריכה להיות נר לרגליהם. לא בטוח שההדרכה הזו תקפה מול אויבינו המבקשים לכלותנו כל העת, למשל, אך כאשר אחים יהודים מבקשים להיפגש זה עם זה, הם בהחלט צריכים ללמוד את פרשת וישלח.
