אסונות החופש רדפו השבוע אחד אחרי השני: נער נופל מקיאק וטובע בנהר הירדן, אחריו נער החליק בגלישת סנפלינג במערת קשת בצפון, וילד נשכח ברכב למשך שעה ארוכה ונפטר מחום. וכל אלו מצטרפים לרשימה ארוכה ונוראה של ילדים שטבעו בבריכות או בים במהלך החודשים האחרונים.
מעבר לצער המשפחתי הכואב עד אין קץ המתלווה לאסונות, עולה השאלה מהי מידת האחריות שלנו כחברה וכקהילה לאירועים הללו. האם יש לראות בהם אירועים מצערים ונקודתיים, שכל אחד מהם יכול לקבל הסבר משלו או שנכון להתבונן על הרצף הזה במבט מערכתי ורחב יותר?
פרשת השבוע, "שופטים", עוסקת בסוגיה דומה. המקרא מתאר מקרה שבו נמצאת גופתו של אדם הרוג בשדה, בין שתי ערים, ולא נודע מי הכהו. לכאורה, זהו נושא המצריך חקירה משטרתית יסודית, עד למציאתו של הרוצח או לפענוח המקרה באופן אחר. אבל מתברר שלתורה יש הדרכה אחרת כיצד לטפל באירוע.
חכמי הסנהדרין, היושבים בבית הדין הגדול בירושלים, יוצאים מלשכותיהם המכובדות ומגיעים לאזור האירוע. בשלב הראשון הם מודדים את המרחק בין החלל לערים השונות, כדי לקבוע על מי מהן מוטלת האחריות לרצח. בהמשך מורידים עגלה אל נחל ועורפים את העגלה, ואז רוחצים זקני העיר הקרובה לחלל את ידיהם ואומרים את הטקסט הבא: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".
בצדק שאלו חכמינו: האם מישהו העלה על דעתו שהזקנים היו מעורבים בפגיעה באיש הזה? מה פשרו של הטקס המוזר הזה?
היו שהציעו כי הטקס נועד לחולל רעש גדול באזור, שיוביל למציאת ההורג. אבל נראה כי לחכמינו הייתה פרשנות אחרת. על פי התלמוד הבבלי, הזקנים צריכים להצהיר כי הם לא שלחו את ההרוג בלי אכילה, שתייה וליווי. לפי חכמי ארץ ישראל, הם מצהירים כי הם לא שלחו את הרוצח לדרכו בלי אכילה ושתייה.
והדברים מחייבים ביאור. ניתן להבין שהחכמים מצהירים כי הם דאגו להרוג וטיפלו בו בטרם יצא מעירם, ולכן אינם חייבים באחריות לאירוע. אבל איך ניתן לדעת שהם דאגו לרוצח? הרי הם אינם יודעים מי הרג. אם כן, כיצד יוכלו לטעון שהם דאגו לו?
בעל כורחנו חייבים אנו לומר כי בית הדין העירוני מצהיר כי לא היה אדם במערכת שלהם שלא קיבל טיפול נאות והולם. רק אז תוכל העיר לרחוץ בניקיון כפיה ולהתנקות מאחריותה לאירוע.
עולה מכאן כי התורה רואה בזקני העיר את האחראים לכל עוול המתרחש בתחום אחריותם ושיפוטם. למרות שלכאורה אין קשר בינם לבין ההורג, הם צריכים להיות מסוגלים לומר שלא היה מישהו במערכת שעליה הם מופקדים שלא קיבל אכילה, שתייה וליווי. שלא יהיה לאף אחד תירוץ למה הוא פוגע בחברו.
אנחנו כחברה חייבים לשאול את עצמנו: האם דאגנו לכך שכל מי שיוצא לטיול יהיה בקיא בכל כללי הזהירות, ולא הותרנו דבר ליד המקרה? האם שמנו את כל השלטים הנדרשים במקומות הנכונים, כדי שמי שלא יודע לשחות היטב לא ייכנס לנהר, וכדומה?
(צילום: תיעוד מבצעי מד"א)
לאמתו של דבר, שאלת האחריות שלנו כחברה רחבה הרבה יותר. מה עובר לנו בראש כשאנו שומעים על ההרוגים בתאונות דרכים, שמספרם הולך וגדל בשנים האחרונות, מעבר להנדת ראש ומשיכת כתף? איך אנו חווים את תופעת ההרוגים בפשיעה בחברה הערבית, ההולכת ומתרחבת בשנים האחרונות? האם אנחנו יכולים לומר בניקיון כפיים כי לא נעשינו אטומים במידה מסוימת לערכם של חיי אדם? האם לא נעשה הדבר זול בעינינו?
דמיינו לעצמכם שלכל הלוויה של חייל או נפטר באסון היו מגיעים ראשי המדינה, הרבנים הראשיים, נשיא בית המשפט העליון וכדומה. איזה אפקט זה היה מחולל בתודעתנו על קדושתם ומשמעותם של חיי אדם?
זה הסיפור של פרשתנו. הדרישה מן הזקנים והקהל לרדת אל הנחל. להביט לכאב בעיניים. לקחת אחריות. ואז אולי יתקיים בנו המקרא שבו סיימו השופטים והזקנים את דבריהם: "כפר לעמך ישראל".
