מה צריך לקרות בעולם כדי שיהודים יבינו שארץ ישראל היא מקומם? בתקופה שבה אנו שומעים על ישראלים השוקלים להעתיק את מקום מגוריהם לאירופה או לצפון אמריקה, גוברת אף יותר השאלה: מה אמור לגרום להם לשנות את דעתם? האם לשם כך יש צורך באות שמיימי? האם, למשל, בחירתו של זוהראן ממדאני לראשות עיריית ניו יורק אמורה לסמן לתושבי עירו היהודים שהגיע הזמן לארוז את המזוודות ולעלות לארץ המובטחת?
פרשת השבוע, ויצא, עוסקת בין השאר בסוגיה הזו. יעקב בורח ממשפחתו ומארצו בגלל אחיו עשׂו המבקש להורגו. הוא מגיע לחרן, נושא את שתי בנותיו של דודו, לבן (אחיה של רבקה אימו), רחל ולאה, ומקים משפחה לתפארת. אחרי 20 שנות עבודה הוא מבקש גם קצת שכר ומקבל. ההווה נראה קסום, העתיד נראה מבטיח, ולא ניכר שיעקב שוקל אפילו לעזוב.
1 צפייה בגלריה
זוהראן ממדאני, ראש עיריית ניו יורק. האם זה סימן ליהודים שהגיע הזמן לארוז את המזוודות?
(צילום: AP Photo / Yuki Iwamura)
למעשה, הוא גם לא אמור עדיין לעזוב. רבקה אימו אמרה לו ברגע פרידתם שהיא תקרא לו לחזור כשתיווכח שעשו שכח את כעסו ולא מתכוון כבר לרצוח אותו, ונכון לעכשיו היא לא הודיעה לו דבר, והוא לא טרח לשאול, והחיים בחרן זרמו במסלולם. הזמן עובר מהר כשנהנים. אך מסתבר שדווקא כאשר הדברים מתחילים להסתדר יותר מדי טוב, שבים ומתעוררים הגנים האנטישמיים המוכרים לנו, כבר מאנשי אבימלך ופרעה מהפרשות הקודמות. זוהי מחלה חוצת גבולות ויבשות שאינה יודעת מעצורים.
גיסיו של יעקב יודעים כמה קשה עבד כל אותן השנים, אבל במקום לפרגן לו על מעט הרווחה שהשיג, אומרים זה לזה בקול, כזה שיעקב לא היה יכול שלא לשמוע גם לוּ הרכיב על אוזניו אטמים: "לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה". במילים אחרות, כפי שאמרו עמים רבים לאורך ההיסטוריה: היהודים מתעשרים על הגב שלנו.
גם החותן שלו, לבן, שבמשך שנים פינק אותו והיה רגיל לומר "ניחשתי ויברכני השם בגללך", ואולי אף הוסיף ברוח טובה, "מי היה מאמין שללבן יהיו נכדים יהודים" – פניו כבר אינם אליו כתמול שלשום. לא תמיד הוא מצליח להתקבל אצלו לשיחה. לפעמים הוא נותן עדיפות מופגנת ליריבים של יעקב.
אבל נראה כאילו כל זה לא מספיק. או אז מגיעה הפנייה האלוקית אל יעקב ואומרת לו: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך". צו קריאה כזה אמור להיות גורם שובר שוויון – ואכן, יעקב קורא לנשותיו ופותח בנאום ארוך שבו הוא מנסה להסביר את ההחלטה לעקור לארץ ישראל. הוא מספר להן שאביהן כבר לא מתייחס אליו בסבר פנים יפות כמו בעבר, ומציין שהשם אמר לו לחזור ארצה. אחר כך הוא ממשיך ומפרט כמה עבד קשה עבור אביהן, איך אביהן ניסה להונות אותו בשכרו והשם שמר עליו, ושוב מספר על המלאך שאמר לו לחזור לארץ.
השאלה העולה מתוך הכתוב היא עצומה: אם יש לך צו אלוקי ברור לחזור לארץ, למה אתה צריך עוד הסברים? ובכלל, מדוע יש צורך בהצטברות גדולה כזו של אירועים, עם החותן והגיסים והמלאך? האם לא די באיתות אחד ברור שיגרום לאדם לקבל את ההחלטה הנכונה?
יש שפירשו שהפרשה ממחישה לנו עד כמה קשה לאדם לעזוב את אזור הנוחות שבו הוא חי, גאוגרפית ורעיונית. קשה לו לקום בבוקר ולומר לעצמו: "נכון, חייתי כאן חמישים שנה, אבל זהו, הגיע הזמן לנוע הלאה כי כל הסימנים מעידים שזה לא ייגמר טוב. לא צריך לחכות פעם נוספת ל-1939". הרי כל הסימנים היו באוויר גם ב-1936 או ב-1938, אבל טבעו של אדם לחשוב כמאמר שירו של מאיר אריאל, "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". לכן גם כשהאירועים הולכים ומצטברים, הוא זקוק לאמירה חדה וברורה של אלוקים שתחייב אותו לזוז.
אבל משחר נעוריי אני זוכר פרשנות אחרת של הסיפור. לפי הפרשנות הזו, האירועים שיעקב תיאר, והתיאור של דבר האלוקים, היו למעשה דרכים שונות לספר את אותו סיפור עצמו. כלומר, האופן שבו דיבר אלוקים אל יעקב היה דרך האירועים הפוליטיים סביבו. כשיעקב מספר לנשותיו שאלוקים אמר לו לחזור והוא מתאר את שינוי פני אביהם, הוא בעצם אומר להן איך הוא רואה את ההכוונה האלוקית חזרה לארץ.
האם הוא יודע בוודאות שבארץ לא ימתין לו אחיו עשו? הוא לא יודע. בהמשך יתברר שהוא ממתין לו עם 400 לוחמים, אבל כל זה לא רלוונטי. בחרן הוא לא יכול להישאר. במקום שבו יהודי צריך להסתיר את יהדותו מחשש שיבולע לו, במקום שבו מנהיגים בולטים הם אנטישמים מובהקים בגלוי או בסתר, לא צריך לחפש עוד סימנים. לא באנגליה ולא בהולנד ולא בצרפת. זה האופן שבו מדבר אלינו אלוקים.
האם זה אומר שבארץ ישראל אין סכנות? ודאי שיש. אנחנו מתמודדים איתן מדי יום. צאצאי עשו וישמעאל אורבים לפתחנו כל העת. אבל זו ארצנו, זה מקומנו וזוהי זהותנו. בנֵכר אין לנו עוד מקום כבעלי זהות.
