היה מטריד לראות השבוע את הפער בין ההנחיות הברורות של המדינה ושל בכירי הרבנים שלא לעלות למירון לחגיגות ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי, בשל החשש המוצדק מתקיפה של חיזבאללה מצפון, ובין המציאות בשטח, שבה עשרות אלפי מאמינים הגיעו להר למרות כל ההנחיות וחרף הסכנה.
רבים שאלו את עצמם: כיצד זה ייתכן? האם אמונה דתית בזכות הצדיק גוברת על חשש של סכנת נפשות? הרי אין ילד יהודי שלא מכיר את הכלל ש"פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה". האם היהודים האלה היו אוכלים ממאכל שרבים מרבניהם היו מכריזים עליו כאסור באכילה בגלל בעיית כשרות? ודאי שלא. הרי חכמינו אמרו כי סכנה חמורה מאיסור; אם כן, כיצד רבים כל כך מרשים לעצמם לצפצף על הוראות פיקוד העורף?
פרשות השבוע, בהר-בחוקותַי, מאירות את השאלה הזו באור חדש. התורה מתארת בהרחבה את מצוות השמיטה – השנה השביעית במחזור השנים, שבה אסור לזרוע ולשתול לאורך השנה כולה. מטבע הדברים, המצווה הזו יוצרת קושי כלכלי גדול: כיצד יימצאו לאנשים מוצרי הצריכה הבסיסיים הנחוצים להם, אם לא זרעו חיטה או מיני ירק וקטניות במהלך השנה? השאלה הקיומית הזו מועלית בלשון התורה כך: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית – הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?"
התשובה של התורה אינה מאחרת לבוא: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים". זו תשובה מרתקת. התורה מבטיחה שכבר בשנה השישית יימצא שפע גדול שיבטיח את המזון הדרוש לשנים הבאות, עד שבטרם נגיע לתחילת השנה השביעית כבר נוכל לחוש בכך ולראות זאת בעינינו. אין מדובר בהבטחות על הנייר; הן ניתנות לבחינה מוחשית: האם יש או אין תבואה למחיה.
הפסוק הזה היה אחת מנקודות המחלוקת בין הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרבנים אחרים באשר למימוש הלכות השמיטה בימינו. הרב קוק ואחרים ביקשו להקל על החקלאים, בשל הסכנה הכלכלית הצפויה להם אם לא יעבדו את השדות, ואילו מרבית הרבנים החרדים טענו שיש לראות בפסוק הזה הבטחה שלא יאונה להם כל רע, שכן מובטחת ברכה למי ששומר את השנה השביעית. הרב קוק טען לעומתם כי ההבטחה הזו אינה רלוונטית לימינו, משום שמצוות השביעית בזמן הזה אינה מן התורה מסיבות שונות, וממילא גם ההבטחה אינה קיימת.
אנו נבקש להתמקד בנקודה עמוקה שעולה דווקא מדרך הניסוח של השאלה. התורה לא מבטיחה סתם כך שתהיה תבואה שתספיק לאכילה, אלא מנסחת זאת כתשובה למצוקה שעלתה בצורה טבעית מתוך העם: "וכי תאמרו מה נאכל". המקרא אינו שולל את השאלה, ואינו טוען כי עצם העלאתה מבטאת חוסר ביטחון במצוות השם. אדרבה, הוא מבקש לטפח ולעודד אותה ואת תנועת הנפש שהיא מבטאת.
הציווי ההלכתי נוחת עלינו מלמעלה. מצוות השמיטה ניתנה למשה בהר סיני. לעומת זאת המודעות לסכנה, והדרישה למצוא לה פתרונות, צריכות להגיע מלמטה. התורה מבקשת לטפח חברה שלא מאבדת את אינסטינקט ההישרדות הבסיסי שלה.
מדוע בני אדם לוקחים על עצמם סיכונים שלא היו מעיזים לקחת באיסורים דתיים אחרים? משום שהאיסור הדתי מגיע כציווי א־לוהי מוחלט ומחייב. חזיר הוא חזיר; שבת היא שבת. האדם נדרש, ומסכים, לבטל את דעתו מול הצו ההלכתי. אולם מושג ה"סכנה" הוא מושג פלואידי, קשה להגדרה. יש מי שבעיניו העלייה להר היא מסוכנת, ויש מי שאינו חושש מכך. מכאן הקושי לשמור על הגבלות והנחיות, יותר מאשר על ציווי דתי מוחלט.
לכן אומרת לנו התורה: עליכם לשמור, בתור חברה, על היכולת להישמר מסכנה. אסור שתאבדו את המחויבות לשכל הישר. כל מטרתה של מצוות השמיטה היא לייצר חברה בריאה ומאוזנת, שבוטחת בא־לוהים ומקיימת את מצוותיו, ובה בעת ממשיכה בכל הכוח לדבוק בחיים. אלה שהרצון בקרבת א־לוהים מביא אותם לסכן את חייהם, ואת חיי אחרים, אינם עובדי בכך את השם. זבחיהם זבחי מתים. רק תורה שמלוּוה בלקיחת אחריות מביאה עִמה ברכה: "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ".
