נסו לדמיין את הצעת החוק הבאה, לקראת מערכת הבחירות הקרובה: כל מפלגה תהיה רשאית להציג את משנתה ותוכניותיה במגוון התחומים המעסיקים אותנו – ביטחון, כלכלה, דיור, שוויון בנטל ועוד – אבל בתנאי אחד: על מפלגה ומנהיגיה ייאסר להוציא ולוּ מילה אחת רעה על יריביה. לא להגיד מילה אחת שלילית על אחרים, רק דברים טובים על עצמנו.
זה נראה לנו תרחיש הזוי ומנותק כל כך ממציאות חיינו, עד כדי כך שנתקשה להקדיש לאפשרות קיומו אפילו רגע אחד של מחשבה. אין קמפיין בחירות ללא הקטנה והכפשה של הצד שכנגד. לא פעם הסיסמאות הזכורות ביותר הן אלו שמתארות את המועמדים האחרים כחלשים ומושחתים.
אבל מדוע? מה הגורם לכך שאנחנו לא מסוגלים לחשוב אפילו על קמפיין שיבליט רק את הטוב בלי ללכלך על אחרים? פרשות השבוע, תזריע ומצורע, עוסקות בהרחבה בתופעת הצרעת, ויכולות ללמד אותנו משהו על הנושא.
התורה מתארת בפירוט את הסוגים השונים של הצרעת, ואת המופעים הרבים של המחלה בעור, בשיער, בזקן ובאיברים אחרים בגוף האדם, ואפילו בבגדיו ובביתו. אין אנו יודעים בוודאות מה טיבה של מחלת הצרעת, אבל אופן ההתייחסות של התורה לתופעה מעורר כמה פליאות הקוראות לתשומת לב ולהתבוננות.
ראשית, התורה אינה ספר רפואה, וזו הפעם היחידה שבה היא עוסקת באופן הטיפול במחלה ספציפית, מה שמעורר את השאלה: מה מיוחד במחלה הזו שמצריך להקדיש לה למעלה ממאה פסוקים?
התופעה השנייה היא הדמות המטפלת במחלה: הכהן. כהן אינו רופא, והוא לא בהכרח מבין בתחומים הללו. עד כדי כך שחכמינו תיארו מקרים שבהם הכהן היה נעזר במומחים אחרים שיעזרו לו בזיהוי המחלה. מדוע, אם כן, הוטלה משימה זו על הכהן ולא על איש המקצוע המבין בעניין, כלומר רופא?
חכמינו עמדו על כך שברוב הפעמים מופיעה הצרעת בתנ"ך אחרי שמישהו אמר מילים לא ראויות. ידו של משה רבנו הצטרעה אחרי שאמר מילים קשות על עם ישראל: "והן לא יאמינו לי". מרים אחותו הצטרעה אחרי שדיברה סרה באחיה משה על פרישתו מאשתו ציפורה, וכן הלאה על זה הדרך. מכאן דרשו חכמים: "מצורע: מוציא רע".
כמו שמבחינה גופנית הצרעת היא הפרשה של מוגלה פנימית, כך גם אדם המדבר סרה באחרים מוציא רוע כלשהו הטמון בו. במקום להתמודד עם קשייו מתוך עבודה פנימית, הוא מוציא את הרע שבו על הזולת. ואילו מי שטוב לו עם עצמו ועם מעשיו אינו חש כל צורך לעסוק באחר, ובוודאי לא להשמיצו ולקללו.
לכן הטיפול במחלה לא נעשה על ידי רופא גופני, שמטבעו עוסק בתסמין הפיזי ולא בשורש הנפשי. במקום זה, הולכים לטיפול אצל הכהנים, שתכונתם הבולטת ביותר היא הציווי המוטל עליהם לברך את העם במאור פנים ובשלום. ברכות רבות יש במסורת היהודית, אולם אחת ויחידה היא זו המיועדת לכהנים המברכים מדי יום את ישראל: "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". בשום מקום אחר לא נזכיר שאנחנו מצוּוים לקיים פעולה מסוימת באהבה, מלבד ברכת הכהנים. עניינו של הכהן הוא לראות את הטוב שבכל אחד ולא את חסרונו.
כשאדם מגיע אל הכהן כשגופו מכוסה בנגעים, הוא זקוק לפגישה עם מבט אחר על החיים. את הדרך שבה הוא מילא עצמו ואת סביבתו ברעל על כל מה שזז חוץ ממנו, הוא כבר ניסה. עכשיו צריך לנסות ללכת במסלול אחר. לפגוש את הכהן, שיתייחס אליו במבט אוהב, בעין טובה, שיוכל לומר לו מתוך אהבה: "אחי, הפרשת המון רעל שכנראה צרכת אותו במקומות שונים. אולי כדאי להתנתק לכמה שבועות מסביבת הרעלים המסוכנים הזו, כדי שנוכל לחזור אל החיים במבט אחר". כך ילווה אותו הכהן במבט האוהב אל ההסגר מחוץ למחנה, עד שיוכל לחזור חזרה לתוך המחנה עם מבט אחר, של מאור פנים ואהבה שיקרנו ממנו פנימה והחוצה.
אנחנו זקוקים היום יותר מתמיד לצבאות של כהנים, למקורות עוצמתיים של אור שיסייעו לנו להתמקד בטוב ובאמת במקום לחפש את הרע והמגונה. אולי, למרות הכול, נגלה שמערכת הבחירות יכולה להיראות אחרת.
