סוגיית ועדת החקירה שתחקור את המחדלים שקדמו לטבח שבעה באוקטובר הסעירה את השיח הציבורי השבוע. הבה לא ניתמם. החפצים בהקמת ועדת חקירה ממלכתית והמתנגדים לה עושים זאת מתוך עמדה מוקדמת באשר לתוצאותיה. תומכי ראש הממשלה יתאמצו להקים ועדה שתטיל את האשם על האחרים, מתנגדיו מבקשים ועדה שמסקנותיה תהיינה ברורות וחד-משמעיות: להדיח את ראש הממשלה. מבלי להביע כאן עמדה בנוגע לאחריות הממשלה על האסון שפקד אותנו, נבקש לדון בשאלה המהותית המתעוררת בפנינו: מה תפקידה של ועדת חקירה? ומה מאפשר לה לא רק להעניש את האשמים על העבר, אלא גם להכין אותנו לאתגרי העתיד?
נדמה שזו אחת הסוגיות העולות מתוך פרשת השבוע, פרשת ויגש. האחים מכרו את יוסף בשל קנאתם בחולם החלומות – הבן המועדף על אביו – שרוצה להיות מלך עליהם. והנה יוסף, שנמכר לעבד, עלה לגדולה ומשמש כמשנה למלך מצרים. האחים שנקלעו למצוקת רעב קשה נאלצים לרכוש תבואה מיוסף המתנכר להם. כאשר יוסף מטמין גביע כסף בשקו של בנימין ומעליל עליו את אשמת הגנבה, יהודה מגלה אחריות מרשימה כלפי בנימין, ואומר במילים פשוטות ליוסף: אין מצב שבנימין יישאר כאן. אני אהיה עבד במקומו, או שיהיה לך עסק עם כולנו.
הסולידריות הזו מרשימה ומרגשת. יוסף לא יכול להתאפק, מסלק את כל היועצים שסביבו, "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי". בהמשך הוא מחבק את בנימין אחיו הקטן, נופל על צווארו ובוכה, ואף בנימין בוכה על צווארו.
תיאור הבכי ההדדי של יוסף ובנימין נוגע, אנושי ומרגש, אבל לכאורה גם מיותר. מה חשבנו שיקרה לאחים שנפגשים אחרי 22 שנה שלא ראו זה את זה? מדוע חשוב לתורה לספר שיוסף בוכה פעמיים – תחילה בעת שהוא מתגלה לאחיו, ואז בעת חיבוקו לבנימין – ואחר כך לתאר גם את בכיו של בנימין?
לחכמינו היה הסבר מקורי למדי לעניין. לדעתם יוסף רואה ברוח הקודש כי שני בתי מקדש שיהיו בחלקו של בנימין בארץ עתידים להיחרב, ולכן הוא מתואר כמי שבוכה פעמיים, בעוד בנימין בוכה פעם אחת על המשכן שישכון בשילה, נחלת יוסף, ואף הוא ייחרב. מה גורם למדרש לקחת רגע אנושי מרגש ולתאר אותו כחוויה נבואית טראומטית, שבה יוסף צופה פני עתיד ורואה כיצד המשפחה המורחבת של צאצאי יעקב עתידים לריב זה עם זה ולגרום לחורבן שני המקדשים – אירועים שיתרחשו מאות רבות של שנים אחר כך?
נראה שחכמי המדרש ביקשו לרמוז לנו שלמרות החיבור מחדש של המשפחה, חרטת האחים והתרגשותו של יוסף – השיעור עצמו לא נלמד. ועדת החקירה שבדקה את מחדלי מכירת יוסף, למרות החרטות והבכיות, לא הצליחה למנוע את האסון הבא. כיצד הגיעו חכמים למסקנה הזו? הרי במבט ראשון נראה שהאחים עשו תשובה גמורה, והסיקו מסקנות קבוצתיות ואישיות. מדוע קובע המדרש שכבר ברגע המפגש טמונים זרעי החורבן העתידי?
בהמשך הפרשה מתארת התורה כיצד לא עוברים רגעים בודדים מאז התגלה יוסף לאחיו, ואבי אבות הרקע לנפילה הגדולה חוזר בשנית. אחרי השמחה וההתרגשות מהמפגש, יוסף מצווה לשלוח עגלות להביא את אביו ומשפחתו מצרימה. בהזדמנות זו הוא מעניק לכולם מתנות, אבל – וכאן מגיע אבל גדול – יש מישהו שמקבל יותר מכולם: "לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת".
לפיד: "הם יחקרו גם את רבין לפני שיחקרו את נתניהו"
(צילום: ערוץ כנסת)
בנימין, האח הקטן, אחיו מאימו רחל, מקבל יותר מפי חמישה מאחיו הבוגרים. האם יוסף לא למד כלום ממכירתו? האם הוא לא מבין כמה חמורה הטלת הקנאה בין אחים? מדוע לתעדף את בנימין ברגע הגדול הזה, שבו המשפחה מתחברת מחדש?
אפשר להסביר ולהצדיק את התנהגותו של יוסף בכך שרצה להעמיד שוב את אחיו במבחן הקנאה ולראות כיצד ינהגו הפעם בנסיבות דומות לאלו שקדמו למכירתו. זו אפשרות. אבל מי שרוצה להפנים את מסקנות ועדת החקירה למחדל המכירה יודע, כמו שלימדונו רבותינו – "לעולם אל יטיל אדם קנאה בתוך ביתו". חכמינו הבינו כי התנהגות יעקב גרמה לכל שרשרת האירועים שהובילו למכירה. יוסף קיבל את המסקנות האישיות של ועדת החקירה, אך לא הבין את גורמי העומק של המחדל.
חקירת העבר צריכה להוביל ולשרת תהליכים של למידה עמוקה ושל שינוי מבני, ערכי וחברתי. אם הלקחים העמוקים לא יילמדו – כל המסקנות האישיות יהיו חסרות משמעות, ואפשר כבר עכשיו לבכות על האסון הבא.
