יותר ויותר מתברר בעולם כי שאלת המפתח במערכות היחסים בין בני אדם בכלל ומנהיגים בפרט נעוצה במילה אחת: אמון. חוסר האמון בין בני האדם שוחק עד לעפר את המילים היקרות ביותר במילון שלנו: אחדות, אחווה, שכול, מסירות נפש. משבר האמון הולך ומעמיק כשמדובר באנשים שכבר הפרו את האמון שהוענק להם בעבר.
בלשון חכמינו נאמר: "כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת – אין שומעים לו". האם יש לזה תיקון? האם מתן אמון מחודש הוא מעשה נאיבי וחסר אחריות, או צעד הכרחי בעולם המבקש להתרפא ממחלות העבר שלו?
השאלה הזו היא אחת משאלות היסוד של פרשת השבוע, "וַיֵּצֵא". יעקב בורח מעשׂו לאחר שלקח במרמה את ברכותיו, ועושה את דרכו לחרן הרחוקה, אל לבן, דודו. שם הוא פוגש את רחל בת דודו, מתאהב בה ומבקש מלבן לתת לו אותה לאישה. לבן מסכים תמורת שבע שנות עבודה. יעקב לא חושב פעמיים ונכנס לעבודה במרץ רב. כשאוהבים, הזמן עובר מהר, כמאמר הפסוק: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ".
והנה מגיע הרגע הגדול שבו יעקב מבקש לממש את העסקה ולהינשא לרחל. אבל מתברר שללבן היו תוכניות אחרות. חתונה הייתה, ואפילו מפוארת, בהשתתפות כל אנשי המקום, אבל בסופו של האירוע, שבו חשב יעקב כי הוא נושא את רחל לאישה, הוא מגלה: "והנה היא לאה". זו תמצית התיאור המקראי של האירוע. יעקב נופל ברשתו של הרמאי, לבן, בהפתעה מוחלטת, ללא כל אזהרה מראש.
אבל לחכמינו יש מסורת אחרת על מה שהתרחש מאחורי האירועים. לדבריהם, יעקב קיבל אזהרה מראש שלבן מתכנן לעקוץ אותו. כך מספר התלמוד (בתרגום חופשי לעברית): כאשר יעקב ביקש את ידה של רחל, אמרה לו רחל: אני אשמח להינשא לך, אבל אבי לא יסכים שאתחתן בטרם אחותי הבוגרת לאה תינשא לאיש, והוא ינסה לרמותך. אמר לה יעקב: תירגעי, אני אלוף ברמאות (יש לי כבר ניסיון עם עשו...) – ומסר לה סימנים שבעזרתם יוכל להבחין אם זו רחל או לאה, סימנים שרק היא תהיה מודעת לקיומם. בסופו של דבר רחל הרסה את כל העניין, כי לא רצתה לבייש את אחותה, וגילתה לה את הסימנים. אבל זה כבר סיפור אחר.
התלמוד מתעכב על העדות של יעקב על עצמו כי הוא רמאי. זה לא ממש תואר של כבוד כשנזכרים שספר בראשית נקרא "ספר הישר" בגלל האבות שנקראו ישרים. האם זו התכונה שבה ראוי ליעקב להשתבח? ואכן, התלמוד שואל: האם מותר לצדיקים כמו יעקב לרמות? התשובה התלמודית חדה מאוד: תלוי מול מי אתה ניצב. "עם נבר תתבר ועם עִקֵּשׁ תתפל".
אנחנו מצווים להיות ישרים, אבל לא טיפשים; הגונים, אבל לא נאיביים. אין בנו שום כמיהה להתאבד רק בשם ערכי היושר. ערך ההגינות והאמת נועד להפעלה כלפי אנשים המחויבים לו יחד איתנו, אבל במקום שבו יושר מנוצל לרעה על ידי הצד האחר, אתה צריך לפעול בחוכמה, בתבונה ובערמומיות מול העיקש. אם יעקב החליט שהוא רוצה להיכנס לעולמם של לבן ועשו, הוא יצטרך לאמץ כמה מהקומבינות הנחוצות לשם הישרדות בעולם הנכלולי הזה.
אין זה מקרי שהרבה אנשים טובים והגונים מתקשים למצוא את ידיהם ורגליהם בעשייה הפוליטית, שמטבעה מצריכה לפקפק ביושרו של האדם הניצב מולך, ובכך להשמיט את היסוד הבסיסי שעליו מושתת העולם: האמון בין אדם לחברו. אך מרגע שבחרת להיכנס אל המרחב הזה, אין לך ברירה אלא לנקוט בעצמך טריקים ושטיקים.
דווקא מתוך לימוד הזכות על יעקב, שווה לשים לב גם לסוף של הסיפור. כל ניסיונותיו של יעקב לסכל את התרמית כשלו. אי אפשר שלא לראות את שר ההיסטוריה מחייך מעט למראה האירוע. כפי שמתאר המדרש, אחרי שיעקב שואל את לאה למה שיתפה פעולה עם הרמאות של אביה, היא עונה לו – "כיוון שעמד בבוקר והנה היא לאה, אמר לה: בת הרמאי, למה רימית אותי? אמרה לו: ואתה למה רימית אביך, כשאמר לך 'האתה זה בני עשו', ואמרת לו 'אנוכי עשו בכורך'?"
במילים אחרות: ייתכן שהיו לך את כל ההצדקות שבעולם לרמות את אביך יצחק בברכות, אבל למעשים יש השלכות. רמאות אחת תגרור רמאות גרועה ממנה, גם אם הייתה לה הצדקה. אולי דווקא מעשה של נתינת אמון יגרום לצד שמנגד לתת אמון בחזרה.







