מדי פעם עולה בשיח החברתי והתקשורתי חשיבותה של האחדות בחברה הישראלית. זה יכול להיות במישור הפוליטי, האם נכון או לא נכון להקים ממשלת אחדות; זה יכול להישמע בהקשר התרבותי-חברתי של אופי הטקסים לציון שבעה באוקטובר, האם נכון לעשות טקס אחד לכולם או שכל קבוצה תקבע לעצמה את דרכי ההתייחדות שלה עם אבלה. גם בעולם הדתי נדרשים לשאלה הזו, בנוגע לקיומם של בתי כנסת עם צביון ונוסח של עדה מסוימת, ותמיד תעלה השאלה: עד מתי? האם לא נכון לקיים כבר בית כנסת מאוחד לכל העדות והנוסחים?
פרשת השבוע, "נֹח", עוסקת ממש בנושא הזה. אחרי שהעולם הישן חרב במבול, בעקבות החמס והרצח והעוולות הרבות שהיו מצויות בו, התכנס העולם וביקש להיות ביחד, ממש מאוחד. בלשון המקרא: "וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". חברה אוטופית. כולם מדברים באותה שפה, הם מחליטים ביחד היכן ירצו לגור, ואכן מבצעים זאת: "וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם".
הם גם מחליטים ביחד במה כולם יעסקו – במלאכת ייצור הלבנים. אלא שכאן עולה בפניהם השאלה מה יעשו עם הלבנים הרבות שהם מייצרים. לכך ניתנת התשובה: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ". גם התשובה הזו מתקבלת בהסכמה מקיר אל קיר.
בשביל מה הם צריכים מגדל? כשהיינו ילדים סיפרו לנו שהם בנו מגדל כדי להילחם בא־לוהים. אבל מי שרוצה להגיע גבוה לשמיים כדי להילחם בא־לוהים לא בונה מגדל בבקעה; הוא יעשה את המגדל בראש ההר כדי לחסוך בהוצאות. מסתבר יותר לומר כי מי שבונה מגדל בלב בקעה רוצה לוודא שאף אחד מבני הבקעה לא יֵצא ממנה ולא ילך לעולם ולתרבות אחרים. הוא מבקש להגביה חומות ולפקח על בני הקבוצה כך שלא יחלמו לצאת אל מעבר להן, מעין חומת ברלין.
כולם חייבים להישאר ביחד. זו אחדות שא־לוהים אינו חפץ בה. זו אחדות המבקשת שכל בני האדם יחשבו ויתנהגו אותו דבר. "פן נפוץ על פני כל הארץ", אמרו אנשי העיר. ממה הם חששו? כאשר בני אדם יתיישבו במקומות אחרים, הם יגלו גם, ככל הנראה, צורות חשיבה אחרות. מזה הם פוחדים. א־לוהים מזהה את המגמה ואומר: "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת". כל הצרות התחילו מזה שכולם דיברו באותה שפה. מעתה אין ברירה, ואני חייב להכניס קצת פילוג או אי-הבנה ביניהם: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ".
היינו מצפים שא־לוהים, שאוהב את האנושות שאותה ברא, ירצה דווקא להרבות הבנה ואהבה בין בריותיו, והנה דווקא הוא זה שיוצר את הפילוג ואי-ההבנה בין בני האדם, בכך שהוא מבלבל את הלשונות. אלא שכאן מגיע שורש העניין. אם הכוונה במילה אחדות היא שכולם מיישרים קו עם אדם אחד, חכם וצדיק ככל שיהיה, זו אינה אחדות אלא עבדוּת, ואנחנו נולדנו להיות בני חורין.
איזנקוט ונתניהו
(צילום: Shutterstock, REUTERS / Ronen Zvulun, AP Photo / Ariel Schalit)
זה בדיוק מה שמתואר שם סביב מגדל בבל. קבוצה אחת ביקשה שכולם ינהגו כמוה, באופן שבו נוסעים, חונים ויוצרים. כל תהליך קבלת ההחלטות מתבצע על ידי קבוצה הדורשת לאכוף את רצונה על הכלל כולו בשם האחדות. דווקא במקום הזה דרוש קצת פילוג, שכל אחד ידבר בשפתו, כך שאף אחד לא יתיימר לשלוט בשפת האחר.
אנחנו נדרשים לאחדות אחרת לגמרי. כזו היודעת להבחין בין חילוקי דעות והשקפות עולם, הכוללות דעות הפוכות מהקצה אל הקצה, ולמרות ההבדלים ולמרות הוויכוחים ממשיכה לאהוב זו את זו. אהבה אמיתית היא זו המאפשרת לנו לראות את הטוב באחר, אפילו במקום שבו הוא חלוק איתנו, הגם שהמחלוקות עוסקות בסוגיות הרות גורל שדיני נפשות רבות תלויים בהן.
ייתכן שחשוב שתקום ממשלת אחדות וייתכן שלא, אבל המבחן של אחדות אינו בשאלה אם יש ממשלה כזו, אלא כיצד מתנהגים מנהיגינו ואנחנו זה עם זה, בהינתן שצד אחד שולט והצד השני נמצא בספסלי האופוזיציה. האם נחווה שמחה לאיד או אהבה וחיבוק לצד האחר? האם נבין שתפקידם של מנהיגים לדאוג לרווחתן ולטובתן של כל הקבוצות ולא רק לאנשי שלומם? האם נבין שתפקידנו אינו להכריע או להביס את האחר, אלא להוליך את האומה כולה ביחד לעתיד טוב יותר?
