ייתכן שמאז המונדיאל הראשון שנערך בשנת 1930, משחקי הטורניר מעולם לא מילאו תפקיד משמעותי כל כך בניהול המלחמות בעולם כפי שמילאו השבוע. המתבוננים בהתכתשות האחרונה בין ישראל לאיראן העריכו שהיא חייבת להסתיים עד פתיחת גביע העולם בכדורגל, שכן עיני העולם כולו נשואות אל צפון אמריקה, שם מתקיימים המשחקים.
הנחת העבודה של המומחים והפרשנים הייתה שהממשל האמריקני אינו יכול להרשות לעצמו מלחמה כוללת ועצימה בצל הטורניר. הרי לא ייתכן שהצופה יראה על מסך אחד דם ואש ותמרות עשן, ובמסך השני שחקנים מבצעים מהלך יפה המסתיים בבעיטת הכדור לשער לקול תשואות ההמונים.
למשחקי המונדיאל כוח משיכה אדיר. מיליוני בני אדם יבלו בימים הקרובים את מיטב שעות היום והלילה מול המסכים, יחמיצו שעות שינה ועבודה, אפילו יתנתקו לזמן מה מבני זוגם או מבנות זוגם. ראשי מדינות וצבאות יעסקו במשחקים ובניתוחם כאילו היו מהלכים אסטרטגיים חובקי עולם ומשני עתיד. תושבי מדינות נחשלות הסובלות מעוני ומצוקה יצהלו עם ניצחון נבחרתם כאילו הם עצמם זכו בלוטו. אפשר להתייחס לתופעות הללו בזלזול מהול ברחמים: לאיזה שפל יכולים בני האדם לרדת, עד כדי כך שחייהם האישיים והלאומיים ינוהלו על פי משחק כדורגל; אבל אפשר אולי להעניק לתופעה גם מבט נוסף.
פרשת השבוע, פרשת קֹרח, מספרת את סיפורם של המורדים במנהיגותם של משה ואהרן. חלקם מתקוממים על הפיכתו של אהרן, אחיו של משה, לכהן הגדול – דבר שנתפס בעיניהם כסוג של נפוטיזם. אחרים מתקוממים על מנהיגותו של משה, שלדעתם כשלה, ומבקשים להחליפו. סופו של הסיפור בכך שהאדמה בולעת את החולקים על משה. הקדוש ברוך הוא מוכיח את צדקת דרכו של משה באומרו שכל מה שעשה היה על פי דברו וציוויו, ולא מתוך גחמה אישית.
בסופה של הפרשה מצווה התורה לשמר את זיכרון הסיפור כדי ללמוד את לקחו: "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ". חכמינו למדו מכאן את האיסור "להחזיק במחלוקת". לכאורה, כוונת הדברים היא שלא טוב להתווכח ולחלוק איש על רעהו. אלא שכל מי שיש לו היכרות מועטה עם המסורת היהודית יודע שהמילים "יהודים" ו"מחלוקת" הן כמעט מילים נרדפות. אין יהדות בלי ויכוח, ואין דף בתלמוד שאינו מכיל כמה וכמה מחלוקות. לפעמים על פרטים קטנים, אך פעמים רבות גם בסוגיות הרות גורל. אז איך אפשר לצוות שלא להחזיק במחלוקת?
נדמה שהתורה אינה מוטרדת מהוויכוח הענייני, מהמחלוקת בין הדעות והעולמות. כל מי שביקר פעם בבית מדרש אינו יכול שלא לשמוע את הצעקות והוויכוחים בין הלומדים. זוג לומדים שלא יתרחש ביניהם סוג של ויכוח תוך כדי הלימוד ימהרו להיפרד, שכן הוויכוח והחידוד הם תמצית הלימוד. עד כדי כך שאחד מחכמי התלמוד אף היה בוכה כאשר הצמידו לו חברותא שחיזקה את דבריו במקום להתווכח איתו. כאלה אנחנו מאז ומעולם.
הבעיה איננה עצם קיומה של המחלוקת, אלא כש"מחזיקים" בה ומרחיבים את מוטת ההשפעה שלה. התורה מוטרדת מחוסר היכולת לסגור את המחלוקת בבית המדרש, מבלי שתעכיר את חיי הקהילה והאומה ותנפץ את היחסים בין בני האדם. חילוקי דעות זה מצוין; חילוקי לבבות הם אסון.
למונדיאל יש חשיבות וכוח משיכה דווקא משום שזה מרחב שיש בו מקום למחלוקות. אומות שונות מגיעות אליו תחת דגלים שונים מתוך רצון לגבור אומה על רעותה. כך הוא יכול לשמש במה לתחרותיות האנושית הטבועה בנו מעצם היותנו בני אדם, ולחילוקי ערכים וזהויות שיש להם ערך וחשיבות. אלא שבמקום שהתחרותיות תגרום לחללים והרוגים, היא מתבטאת בתרועות ניצחון או באנחות אכזבה ביציעים.
אילו השכלנו לייצר במות נוספות למאבקים וחילוקי דעות – בבית המדרש, באקדמיה, או לחלופין על מגרש הכדורגל – כמה דם ודמעות היו נחסכים מאיתנו. משחקי הכדור יכולים להיות תחליף נהדר למאבקים בשדה הקרב. ואכן, כבר היו מקרים שהם שימשו כזרז לתהליכים מדיניים: משחקי טניס שולחן בין ארצות הברית לסין היו אחד הכלים הראשונים להפשרת היחסים בין המעצמות. אפשר להרחיב זאת לתחרויות דיבייט או לחידוני ידע ומשחקים קבוצתיים. הלוואי שנצליח לא לפחד מהמחלוקת אך גם למנוע ממנה להשתלט על כל חלקה טובה, ולא נהיה כקֹרח וכעדתו.
