פרשת היעלמותן של מלי וליאל יהלומי העסיקה והדאיגה מדינה שלמה. במשך ימים אחדים היה עם שלם מוטרד מהשאלה מה עלה בגורלן. כשהגעתי לאחד מבתי הכנסת בשוהם בשבת בבוקר, ניגש אליי קצין משטרה ובישר לי בשקט שמצאו אותן. הנימה הייתה כמעט כאילו הוא מספר לי על עוד חטוף ששוחרר מעזה.
מאמצים רבים הושקעו בחיפושים אחריהן, ועם מציאתן החלה התעניינות רבה בניסיון להבין את המניע להתנהגותן, מה שעורר שאלות רבות ביחס לחדירה הציבורית לתחום הפרט. מצד אחד, בשעת מצוקה התחננה המשפחה לעזרת הציבור בחיפושים. אם כן, מדוע לא נהיה גם שותפים בניסיון להבין את מה שעבר עליהן? מצד שני, האם שתי הנשים אינן זכאיות לחופש ולפרטיות? האם הן חייבות לחלוק עם העולם כולו את אשר בליבן?
נציג המשטרה וולטר קוגן עם מלי וליאל יהלומי
פרשת השבוע, "כי תצא", העוסקת בסוגיות חברתיות רבות, נוגעת גם בנושא שיכול להאיר לנו מבט על הסוגיה הזו. במקום אחד מצווה התורה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ". לא יכול להיות שאראה כיצד רכושו של חברי נמצא בסכנת כליה או נזק ואשאר אדיש לכך. אני חייב לעשות הכול כדי להחזיר אותו לחבר.
מתן סיוע לחבר דורש מידה של חדירה לפרטיות. הרי ייתכן שהחבר זרק את הבהמה למקום המוזנח ההוא וכלל אינו חפץ בה. ייתכן גם שהוא מבקש בכוונה שהבהמה תרעה דווקא במקום הזה. חכמינו התוו כללים כיצד לחדד את המבט ולהבחין בין המקרים, וכיצד למצוא את דרך הפעולה הטובה ביותר לאור הנתונים.
בכל מקרה, אומרת התורה, התעלמות אינה פתרון. אנחנו לא אמורים להישאר אדישים למה שעלול להיות עוול או פגיעה ברכושו של האחר. חכמינו הבינו שאם כך הם פני הדברים ביחס לרכושו של האחר, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בפגיעה פיזית וגופנית. אי אפשר לעמוד מנגד באפס מעשה ובחיבוק ידיים.
לא עוברים פסוקים רבים, ואומרת לנו התורה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". את מה בדיוק צריך לזכור שם?
גלריה
ליאל ומלי יהלומי. אסור להישאר אדישים, אבל יש גבול לחטטנות
(צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של שגרירות ישראל בווינה)
ניזכר ברקע. מרים, אחותו הגדולה של משה, שאף הצילה את חייו בעודו בתיבה הקטנה ביאור, דיברה עליו לשון הרע. חכמינו אומרים שהיא ביקרה אותו על כך שנטש את חיי הזוגיות עם ציפורה רעייתו, בשל נבואותיו שלטענתו הצריכו אותו לפרוש ממנה ולא לחיות חיי משפחה נורמטיביים. מרים ביקרה את החלטתו של משה כיוון שחשבה שהיא שגויה ומזיקה. על כך נענשה מרים בצרעת, מה שעיכב את העם במסעו במשך שבעה ימים.
הציווי הזה נראה פלאי. כיהודים, אנו מצווים לזכור אירועים בודדים בהיסטוריה הלאומית והאנושית שלנו. בדרך כלל מדובר באירועים מכוננים, בעלי משמעות לאומית והיסטורית: בריאת העולם בקידוש השבת, יציאת מצרים במצוות מסוימות, וכן את מה שביקש עמלק לעשות לעם היהודי. אבל מה הצורך לזכור מה עשה א־לוהים למרים בגין דברי הרכילות שלה? הלוא התורה מלאה בסיפורי עונשים של א־לוהים על בני אדם בגין מעשיהם השליליים. מה מיוחד באירוע הזה?
נדמה לי שהתשובה פשוטה. מרבית הרכילות והחטטנות בעולם נובעת ממקור אנושי חיובי בבסיסו. חברה מרכלת יכולה להיות גם חברה מעורבת ואכפתית. התורה מחנכת אותנו לאכפתיות. אסור לנו להתעלם ולהישאר אדישים, ממש כמו שהראינו בשבוע שעבר ביחס לנשים שנעלמו לפתע.
נועה ארגמני. גם שורדי השבי זכאים לפרטיות
(צילום: Getty Images IL / Dimitrios Kambouri)
אבל תחושת האחריות הזו יכולה להוביל למחשבה שמאותו רגע שבו גיליתי את הערבוּת שלי כלפי האחר, הדבר מאפשר לי להתערב בחייו ולהפוך את חייו הפרטיים לנחלת הכלל. לכן, מבין כל האירועים בחרה התורה דווקא את מעשה מרים, שוודאי נבע מאכפתיות לגורלה של ציפורה, רעיית משה. בכל זאת אומרת התורה: יש גבול. במילים אחרות, נחמד מצידך שאתה רוצה לעזור לאחר, אבל אין זה מתיר לך לחשוף את יומניו הפרטיים וסודותיו לעין כול.
לא מדובר באירוע נקודתי. זו מציאות שתלווה אותנו כחברה לאורך כל הדורות. בשנים האחרונות חווינו כחברה את המאבק והציפייה לחזרתם של החטופים הביתה, ובצדק הרגשנו שהם הפכו להיות חלק מאיתנו. לפתע הם חוזרים הביתה, אל פרטיותם ואל חייהם האישיים, ואפשר לרגע לחשוב: האם הייתי טוב מספיק כדי להיאבק למענם, ועכשיו אינני יכול לבקש שיחלקו איתי את עולמם? התשובה היא לא. נאבקנו למענם כי הם אחינו וליבנו איתם, אבל הם זכאים לעולמם שלהם.
השבוע זכינו להביא לקבורה את יהודה כץ הי"ד, מהרוגי מלחמת לבנון הראשונה. רק טבעי שנבקש להיחשף יותר להתמודדות ארוכת השנים של חבריו ומשפחתו, ושוב נזדקק להזכיר לעצמנו לזכור את מה שעשה ה' למרים. חשובה האכפתיות כלפי האחר; חשובה לא פחות זכותו לפרטיות.
