למה עזה לא נהפכה לסינגפור? זו אחת השאלות שמציקות לנו במיוחד אחרי המלחמה. הרי מדינות העולם השקיעו בחבל הארץ הקטן מיליארדי דולרים, מה שיכול היה להפוך את מחנות הפליטים לאזורי מגורים יוקרתיים, את חופי עזה המקסימים לריביירה תיירותית מפותחת, את החממות שהותירו אחריהם המתיישבים שנעקרו מגוש קטיף לגן עדן חקלאי, ואת תעשיית הנשק והמוות לעולם משגשג של תעשיות עתירות ידע.
מדוע במקום לעשות את כל זה הופנו המשאבים היקרים הללו לבניית רשת מסועפת של מנהרות תת-קרקעיות של מוות ורעב, שנועדו להשמיד אותנו ובסופו של דבר המיטו אסון גם על תושבי עזה עצמם? האם חזון הנשיא טראמפ להפוך את רצועת עזה לאזור משגשג ופורח בלתי אפשרי להשגה, ומדוע?
פרשת השבוע, פרשת תולדות, עוסקת בשאלה דומה מאוד. נקדים רקע קצר להבנת מהלך ההתרחשויות: יצחק עוזב את מקום מגוריו בעקבות רעב גדול בסביבה, ומגיע לאזור פלשתי בשם גרר. שם הוא מגיע להסכם עם המושל אבימלך שמעניק לו ולמשפחתו אישור לגור בסביבה. יצחק ואנשיו מתחילים לחפור בארות מים כדי לאפשר מקורות השקיה לפיתוח החקלאות והמרעה, ואז לפתע פורצת מלחמה.
למרות הסכמי הברית והשלום ביניהם, הפלִשתים סותמים את הבארות שחפר אביו של יצחק, אברהם. יצחק מעתיק את מקומו למקום אחר, שם הוא ממשיך וחופר בארות, וגם שם הם סותמים את בארותיו. כך זה נמשך שלוש פעמים. התורה מתארת את הסיפור הזה בפירוט ואף מעניקה שמות לכל קבוצת בארות שחפר יצחק. לבאר הראשונה היא קוראת "עֵשֶׂק", לשנייה "שִׂטְנָה" ולשלישית "רחובות".
אנחנו קוראים את הסיפור וקצת מתפלאים. ראשית, למה צריך לספר לנו את סיפורי הבארות, מה חשיבותם ואיזו משמעות יש להענקת שמות לבארות הללו? אבל מעבר לכך, הסיפור עצמו נראה משונה מאוד. מדוע שמישהו ירצה לחבל במאמצים של האחר להפריח את השממה? יצחק בא עם הצוות שלו, מקדם את מערכות ההשקיה באזור לרווחת התושבים כולם. מדוע שהפלשתים ירצו לחבל בכך? האם הם לא רואים את הפוטנציאל הכלכלי האדיר הטמון במעשי יצחק לשגשוג האזור כולו? למעשה, התיאור מזכיר קצת את הסיפורים של אבותינו מתקופת העלייה השנייה ומאמציהם לייבש את הארץ מביצותיה, ומה שעוללו להם שכניהם הערבים במקומות רבים, במקום לשמוח בהצלחתם שיכולה להיות מקור להצלחתם שלהם.
3 צפייה בגלריה
באר עתיקה. מדוע שמישהו ירצה לחבל במאמצים של האחר להפריח את השממה?
(צילום: מיכל הבר, רשות העתיקות)
כמובן, ייתכנו הסברים רציונליים להתנהלות הזו. סביר להניח שהפרשנים באולפנים, באותם ימים, היו מסבירים שהפלשתים רואים בבארות איום אסטרטגי על קיומם, וחוששים שמא יצחק מבקש לנשל אותם מארצם. חוקרים ומרצים באוניברסיטאות מסוימות ודאי היו מסבירים שהבארות מסכנות את מי התהום באזור, וכן הלאה.
אבל התורה מציעה הסבר אחר לתופעה. היא עושה זאת בשתי דרכים. האחת היא השמות שהיא מעניקה לבארות. לראשונה היא קוראת עשׂק, כי שם התעשׂקו (רבו) איתו. לשנייה היא קוראת שטנה. התורה לא טורחת לתת הסבר לשם הקשה הזה. הוא מסביר את עצמו; שטנה – ריב הנובע משנאה.
אין טעם לשאול אדם ששונא את חברו מדוע הוא שונאו. אין טעם לשאול למה הוא מחריב את הבאר שעשויה לשמש גם אותו. השנאה אינה רציונלית. ייתכן שהיא באה מקנאה, שהיא שורש לכל הקלקולים במידות האנושיות ומנטרלת כל שיקול רציונלי של רווח והפסד. זה מוביל אותנו לנימוק השני להתנהגות של הפלשתים, שאולי הוא שורש לשנאה. כפי שהכתוב אומר "ויקנאו אותו פלשתים". השונא אינו פועל בהכרח בצורה רציונלית, אלא מונע מכוח של נקמה או כבוד שגורם לו להתעלם מהתועלת או מהנזק הנגרמים לו עצמו. לכן פלשתים לא עוסקים בשאלה אם כדאי להם יותר להיעזר בבארות הללו או להשמיד אותן. מבחינתם יש מטרה אחת, והיא למנוע מיצחק לחיות שם. אם על הדרך ייפגעו גם הם או בני משפחותיהם, יהי כן.
מה יעשה יצחק לנוכח השנאה הזו? האם ירים ידיים? האם ישיב בשנאה דומה? המקרא מספר לנו כי הוא חופר באר נוספת, ומדגיש המקרא שבפעם הזו "לא רבו עליה", ויקרא שמה רְחֹבוֹת מלשון הרחבה ונחת. המאבק הגדול בשנאה יוכרע רק בנחישות. יצחק לא מתייאש, הוא לא יעבור לארץ אחרת. הוא מתכופף קצת כשסותמים לו את הבאר ובונה שוב. עד שגם גדול המקנאים יאמר די.
קשה למצוא הסברים משכנעים לנחישות של חמאס ושותפיו לרצות לבנות הרס במקום רווחה ותעסוקה, לזרוע מוות במקום חממות ופרדסים. דומה שהקנאה וצרות העין הובילו לשנאה לא רציונלית ושיבשו את הדעת. אך על שנאה לא מגיבים בשנאה. לא מטעמי טהרנות ויפי נפש, אלא בעיקר מכיוון שרצוננו להישאר כאן בארץ, לבנות ולא להרוס, ליצור ולא להחריב.
על שנאה מגיבים בעוד יישוב ועוד חממה, בעוד מפעל ועוד גן ילדים. בעזרת השם ירחיב לנו את הארץ ומ"עשׂק" ו"שטנה" ניהפך ל"רחובות".
