החברה שבה אנו חיים רגילה לצערנו לקלל. זה מתחיל במגרשי הכדורגל, כאשר השופט מקבל החלטה שגויה, ועובר לשדות הפוליטיים והציבוריים, כאשר קללות וכינויי גנאי כמו "בוגד" או "דיקטטור" הופכים להיות חלק מהשיח הציבורי הלגיטימי. לכאורה בצדק יטען הטוען: מה הבעיה בכך? כל עוד זה לא גולש לאלימות פיזית, למה שלא נשחרר את הכעסים והלחצים באמצעות מילוי הפה שלנו באמירות ארסיות כלפי יריבינו?
פרשת השבוע, פרשת משפטים, עוסקת בשאלה זו ממש. התורה אומרת: "א־לוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור". חכמינו הבינו שהמילה "א־לוהים" מתפרשת לא רק כלפי הבורא, אלא גם כלפי השופטים. דבר זה מעורר שתי שאלות: האם לא יכלה התורה לבחור תואר אחר לשופט, מלבד שם א־לוהים? ומדוע הצמידה התורה את איסור קללת השופט לאיסור לקלל את הנשיא, שהוא מעין מלך?
השפה העברית נקראת בפינו "שפת הקודש". אחת הסיבות לכך היא שלפי האמונה היהודית בשפה זו ברא א־לוהים את העולם. מילים בוראות עולם. הן יוצרות נרטיב ותפיסה ערכית של המציאות. משום כך, כאשר אנו נתקלים בתופעה מסוימת בשפה העברית, אנו מחויבים להתבונן בה לעומקה. ייתכן שבהענקת השם א־לוהים לשופט ביקשה התורה לומר כי הביטוי המוחשי ביותר לפעולה א־לוהית בעולם הוא דרך מערכת המשפט.
מערכת המשפט ביהדות אינה רק דרך להסדרת סוגיות חברתיות הנתונות במחלוקת. מטרת קיומנו כעם היא הבאת הבשורה של צדקה ומשפט לעולם, וכך נאמר על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". ההופעה המרכזית של א־לוהים דרכנו היא דרך המשפט; ואם חלילה נעוות אותו – החמצנו את מטרת קיומנו, וחיללנו את שמו של א־לוהים בעולם. אין זה מקרי שמיד לאחר מעמד הר סיני הנושא הראשון שבו מטפלת התורה הוא עולם המשפט, שכן זהו האופן שבאמצעותו מנהיג א־לוהים את העולם.
במקום שבו מקללים את השופט, גם שמו של א־לוהים מתחלל עימו. מי שמקלל את השופט ומזלזל בו – גם הבורא לא באמת נחשב בעיניו. חברה ללא משפט היא חברה שאין בה א־לוהים. זו כמובן אזהרה לנו, לציבור, אך יחד איתנו מוזהרים גם השופטים שלא יהא שם שמיים מתחלל על ידם, אם יעסקו במלאכת השיפוט באופן מוטה ולא ראוי. הידיעה שבגזר דינם הם קובעים בעיני העם את היחס כלפי עצם רעיון ה"משפט", והא־לוהים המתגלה בו, צריכה לגרום להם למשנה זהירות, שמא חלילה יחדרו מניעים זרים להכרעתם.
לצד האזהרה על איסור פגיעה בשופט, הנקרא א־לוהים, מופיעה גם האזהרה שלא לקלל נשיא – איש הרשות המבצעת. נדמה שהתורה עמדה על כך שמטבע הדברים, ובימים אלה אנו חווים זאת ממש לנגד עינינו, יהיו מי שיחשבו כי מותר להעליב את הרשות השופטת אך אסור לפגוע ברשות המבצעת, ולהפך. באה התורה להזהיר כי שתי הרשויות הללו נחוצות לצורך הסדרת החיים החברתיים, ואם נקלל אותן – כלומר נבוז להן ונזלזל בהן – הרי שאנו שומטים את אבן הראשה של הסדר החברתי שמחזיק אותנו יחד.
מדינת ישראל מטולטלת בשנים האחרונות במתח נורא בין מערכות המשפט והממשל. הקרע הזה אינו מותיר את החברה הישראלית אדישה, וכך קרה שכמעט כל אחד מאיתנו נאלץ לבחור צד ולהפוך בבת אחת למומחה למשפט חוקתי – אף אם באופן אישי אינו מבין בו באמת. התורה מבקשת להזכיר שגם כאשר המערכות לא מושלמות, עלינו לזכור: הזלזול – שלא לומר הקללה – במערכות השיפוט והממשל עלול להביא עלינו כליה. חברה שאינה נשענת על משפט וצדקה תהיה כר פורה לשחיתות שלטונית ולניצול הכוח בידי קבוצות חזקות מבחינה פוליטית – כל מה שנביאינו וחכמינו הזהירו מפניו; וחברה שהרשות המבצעת שלה מזולזלת ומושפלת, תאבד אף היא את החופש הדרוש לה.
חזרנו לארץ אחרי אלפי שנות גלות לא כדי להרוס אותה שוב. מותר להתווכח ולדון, אך לא לזלזל, לגדף ולקלל. לכבוד ולרגישות אנחנו זקוקים בימים אלה – איש לרעהו, וכולנו יחד למוסדות הממלכה שזכינו לה.
