נדמה שאין איש שיחלוק על ההישגים המופלאים של טייסי חיל האוויר ושל המודיעין הישראלי, הפועלים באיראן כבתוך שלהם. אי אפשר שלא להשתאות מהעובדה שמדינה קטנה בשטחה ובאוכלוסייתה תוקפת ללא הרף מעצמה אזורית, עשירה במחצבים, בשטח ובאוכלוסייה. היכולות הטכנולוגיות, התעוזה וההישגים המדויקים – לרבות ניצול הזדמנויות של התכנסויות מנהיגים איראנים במקומות מסתור שונים – מעוררים התפעלות והערצה ברחבי העולם, בקרב ידידים ואף שונאים.
לצד ההתפעלות המוצדקת הזו, מתחילים להישמע גם קולות המתלוננים – גם הם בצדק – על מלחמה המתארכת לה לאיטה, ואין מי שיודע לקבוע את סופה. לאט-לאט אנחנו מתפכחים מול העובדה שלא מדובר באירוע של "זבנג וגמרנו". אי אפשר להחליף בן רגע משטר רצחני הנטוע עמוק באוכלוסייה גדולה, בת כ-90 מיליון נפש, וממילא קשה להעריך מתי תשיג המלחמה את מטרותיה ונוכל לשוב לאורח חיים שגרתי.
3 צפייה בגלריה
הרס במתחם המאובטח של חמינאי לאחר התקיפה בתחילת מבצע שאגת הארי
(צילום: Airbus / New York Times)
מתח מעין זה מתואר בפרשת השבוע, פרשת כי תשא. אחרי המעמד המרומם של מתן תורה בהר סיני, משה, המנהיג הגדול של העם, עולה להר כדי לקבל את התורה במלואה מא־לוהים. כעבור ארבעים יום הוא יורד ולוחות הברית בידיו – אבל העם כבר נמצא במקום אחר. התורה מספרת כיצד ביום הארבעים נקהלים רבים מהעם ומבקשים מאהרן חלופה למשה: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ".
העם חש שאינו יכול להמתין אפילו עוד רגע אחד בלי שמשה, המנהיג, יהיה איתם. אהרן מנסה לדחות אותם באמתלות שונות, אך בסופו של דבר נעתר להם, ויחד הם יוצרים את מה שהופך להיות הסמל לחטאי ישראל במדבר – עגל הזהב. הם יוצרים דמות עגל, רוקדים סביבו ושרים: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
רבות נכתב על כפיות הטובה, ובעיקר על חוסר ההיגיון שבאמירה הזו, אחרי שראו במו עיניהם את כל אשר עשה למענם משה. אולם מה שמתסכל באמת בסיפור הוא המחשבה שהכול יכול היה להיראות אחרת – אילו גילה העם מעט יותר סבלנות. אילו היה ממתין עוד כמה שעות.
3 צפייה בגלריה
עבודת עגל הזהב – ציור של הצייר ניקולא פוסן מהמאה ה-17
(Nicolas Poussin / National Gallery / Wikipedia)
משה מתעכב, הוא בושש לבוא, ובצדק הם דואגים לו; אבל מכאן ועד לקבלת החלטות חפוזות – הדרך ארוכה. הם יכולים היו לבדוק עם אהרן אם הוא יודע מה עלה בגורלו של משה, שמא היה אמור להגיע יום אחד מאוחר יותר מכפי שסברו – כפי שטענו חכמים. מדוע לעשות קפיצה דרמטית כל כך – ממשה, המנהיג, אל עגל זהב שנוצר במו ידיהם – ולטעון שאותו עגל הוא שהוציא את ישראל ממצרים, ולא משה?
רבים ראו בסיפור הזה, לצד סיפורים נוספים, ביטוי לתכונת נפש לאומית מושרשת: הפזיזות – שלא לומר ההתלהבות – היכולה ברגע אחד להתהפך ולהפוך למרירות ולתסכול כאשר אין רואים תוצאות מיידיות.
3 צפייה בגלריה
תחפושות בפורים בחניון תת-קרקעי בתל אביב. גם אסתר המלכה הבינה שיש להתאזר בסבלנות
(צילום: אוהד צויגנברג / AP)
תכונת הנפש הזו מסבירה גם איך אחרי ההתלהבות האדירה שלאחר קריעת ים סוף, שהובילה לשירה גדולה, לא חלפו ימים מועטים – והשמחה וההתלהבות התחלפו בקיטורים ובצעקות על מחסור במים.
מאוחר יותר נפגוש את העם המסרב, בבכיות קשות, לעלות לארץ בעקבות דיווחי המרגלים; ולאחר מכן – קבוצות העולות בהתלהבות של חלוצים ומעפילים אל הארץ, בניגוד להדרכתם של א־לוהים ומשה. יש משהו קוסם ומושך בהתלהבות סוחפת, אך טמונה בה גם סכנה גדולה: היא עלולה לִכבות במהירות, ובמקומה יבואו תסכול וכעס.
אסתר, שעליה קראנו השבוע במגילה, מבינה שאין טעם לזעוק אל המלך אחשוורוש כך סתם על עמה. עליה להתאזר בסבלנות, להזמין למשתה, להזמין שוב – ורק אז להנחית את המכה.
תיעוד מתקיפת מסוק וחיילים איראנים במבצע שאגת הארי
(צילום: דובר צה"ל)
תחושות ההתפעלות והשמחה שהימים הללו מספקים לנו עלולות להפוך במהירות לרגשות של תסכול ומרירות, ככל שנראה שהניצחון המוחלט אינו בהכרח בהישג יד – ובוודאי לא בקצב שהיינו רוצים. מכאן הצורך להתבונן במציאות נכוחה, ולהפנים שמול אויבים גדולים אין ניצחונות מהירים. מדובר בתהליכים ארוכים, שגם אם יסתיימו מבחינה פורמלית לאחר כמה שבועות – מימושם וקיומם יצריכו עוד שנים רבות של התמדה וסבלנות.
עם ישראל הוא עם של דרך ארוכה. השיעור הגדול שלמד פעם אחר פעם בארבעים שנות הליכה במדבר הוא לא להרפות ולא להתייאש, גם כאשר הדבר מצריך נשיכת שפתיים. התיקון הגדול של חטא העגל הוא כשאנחנו יושבים יום אחר יום במקלטים, מקפידים על ההנחיות, שומרים על המורל ויודעים שגם אם יתמהמה – בוא יבוא.
