השיח הישראלי טיפס השבוע מדרגה נוספת בכל הקשור להקצנה, כאשר מצד אחד מתואר ראש הממשלה כבוגד, לא פחות, ומהצד השני נשיא בית המשפט העליון מוגדר כמגלומן דורסני. המדברים אינם בשוליים החברתיים של מדינת ישראל, אלא מנהיגים בכירים בעבר ובהווה, ואולי גם בעתיד. ושוב המתה הארץ לכמה שעות, עד לסערה הבאה.
האם באמת מילים יכולות להרוג, כמאמר מטבע הלשון המפורסם, או שמא לא צריך להילחץ מדיבור חריף וקשוח שחולף עם גלי הרוח? האם העובדה שהטונים עולים ועולים בלי להביא לגילויי אלימות גופניים מוכיחה שאין לייחס משמעות רבה לדיבורים?
פרשתנו, פרשת "ויחי", החותמת את ספר בראשית, מאירה לנו זווית מסוימת על כוח הדיבור. יעקב מקיים סדרה של שיחות פרידה עם ילדיו לפני מותו. השיחה הקשה והטעונה ביותר היא זו עם יוסף, שבה יעקב חש שהוא צריך לפצות אותו על עוגמת הנפש שנגרמה לו במהלך השנים. הוא מספק ליוסף תשובות על התנהגויות שונות שלו, מברך אותו ואת ילדיו, ואז אומר את ההיגד הבא: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".
יעקב מבטיח לתת ליוסף חלק נוסף בארץ המובטחת, ובפשטות הכוונה היא לעיר שכם, שאותה כבש יעקב, לדבריו, בחרבו ובקשתו. אולם אנחנו מתקשים לזכור את האירוע שיעקב מכוון אליו, שכן הנלחמים על שכם היו בניו, ובראשם שמעון ולוי, שאותם הוא דווקא מגנה על מעשי האלימות שביצעו במהלך הכיבוש המדובר.
יש מרבותינו שטענו כי בעקבות כיבוש שכם על ידי בני יעקב התחוללה מלחמה גדולה עם משפחת יעקב, שבה הוא נאלץ להילחם בחרבו ובקשתו. אך במקרא עצמו אין רמז לאירוע כזה. ההסבר המוכר והמפורסם יותר אומר כי פירוש המילים "בחרבי ובקשתי" הוא "בתפילתי ובבקשתי". כלומר, יעקב אומר שהוא עזר לכבוש את שכם בתפילות שיצאו מפיו.
לא ברור מה גרם לחכמינו לסטות בצורה בוטה כל כך מהפירוש הפשוט של המילים. אבל אפשר שחכמינו ביקשו ללמדנו כי מלחמה לא נעשית רק באמצעות תותחים וטנקים, אלא גם מונעת על ידי מילים, תפילות ובקשות. יעקב לוחם בעזרת מילותיו; הוא מתפלל, הוא מתחנן, ובכך הוא טוען באנרגיה חדשה את הכוחות הלוחמים.
2 צפייה בגלריה
חרב בהכתרת המלך צ'רלס, ארכיון. רק נראית מאיימת יותר
(צילום: Gareth Cattermole / Getty Images)
יעקב מלמד אותנו על כוחן של המילים שאדם מוציא מפיו, אם זה בתפילה ותחנון על משפחתו ואם מדובר במילים שליליות. סמלי המלחמה שהוא משתמש בהם מעניינים מאוד: חרב וקשת, כלי המלחמה המוכרים ביותר בעת העתיקה, שצורת פעולתם שונה מאוד. החרב היא חלק מהלוחמה פנים אל פנים; לעומתה, חיצי הקשת נורים למרחוק, ואין מגע עם המטרה שבה אתה מתכוון לפגוע. גם תוצאות הפגיעה לא מתגלות מיד.
מהו הכלי המסוכן יותר במלחמה ובחברה? החרב או הקשת? פעמים רבות נראית החרב מאיימת הרבה יותר מהקשת. לעומתה הקשת נראית שברירית ואולי אף בלתי מורגשת, אך מכאן גם סכנתה. קשה להיערך אליה בהיותה נחבאת.
כך גם כוחן של מילים. ישנן מילים פוגעניות ומשפילות המייצרות תגובה כאן ועכשיו; הכול חשים בעלבון ובהשפלה ונחפזים להגיב בעוצמה הולכת וגוברת, לפעמים עד כדי אלימות פיזית. אבל יש דיבור ארסי שהוא בבחינת קשת: ייקח לו זמן עד שיגיע ליעדו. ברגע הראשון לא ברור כוחה או השפעתה של המילה, ונדמה שהסערה הזמנית ברשתות גוועה כלעומת שקמה, אבל בטווח הארוך היא מחלחלת ומנרמלת.
ייתכן שנצטרך להשתמש בחיצים רבים בקשת עד שתגיע ליעדה, אך בסופו של דבר היא תגיע. כל דיבור רעיל שיוצא לאוויר העולם, גם אם הוא נראה כדיבור שאינו פועל בעוצמה רבה, מתחיל לסדוק את סגנון השיח ולרדד את הדיבור למקומות נמוכים, ובכך הוא הופך לקשת שסכנתה גדולה מזו של החרב, שאותה רואים בבירור ומפניה יודעים להישמר.
הוא הדין, מלמד אותנו יעקב, גם בדיבורים חיוביים. מול מעשי שמעון ולוי, אשר "כלי חמס מכרותיהם", מציב יעקב את כוח התפילה והבקשה, כוחם של דיבורים טובים לרומם את הפרט ואת הכלל, בטווח הקרוב ובטווח הרחוק.
