החברה הישראלית געשה ורעשה השבוע, ובצדק, עם זכייתו של הסרט "נז"א" (נזק אגבי) בפרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה. הסרט, שמוציא את דיבתם של חיילי צה"ל לעיני העולם, הוציא מאיתנו תגובות ביקורתיות רבות. חלקן בגלל הטענות לשקרים ולמניפולציות, ואחרות בשל הוצאת הכביסה המלוכלכת, גם אם הייתה כזו, החוצה, לעיני העמים שגם כך לא ניחנו באהבת ישראל יוצאת דופן.
את תשומת ליבי צדה נקודה אחת: מחיאות הכפיים הסוערות שהוענקו ליוצרי הסרט על ידי הנוכחים בפסטיבל, במשך 25 דקות. מה פשר מחיאות הכפיים? אם אכן העובדות נכונות ומתוארים אירועים הגובלים כמעט ברצח עם, האם זו סיבה למחוא כפיים? האם לא היה סביר יותר להקדיש דקת דומייה לשם הזדהות עם הקורבנות ש"נרצחו" לשווא, כביכול?
גלריה
יובל אברהם ורחל שור, יוצרי הסרט "נז"א". האם זו נקודת המבט שעלינו לאמץ?
(צילום: Stefano Rellandini / AFP)
התשובה לכך פשוטה. לא כאב או חמלה הניעו את הצופים בסרט, אלא רצון לאתר אצלנו נקודות רעות. מחיאות הכפיים מבטאות את הסיפוק על מציאת דופי בהתנהלותו של עם ישראל – ויותר מכך, שמחה על כך שהיהודים עצמם מטנפים אלו על אלו לעיני העולם.
כשמתרחש אירוע בסדר גודל היסטורי, בין שמדובר בטבח 7 באוקטובר ובין שמדובר במלחמה נגד חמאס, העולם עומד למבחן: באילו צדדים של הסיפור יבחר להתבונן, ואילו מסקנות יסיק מהשתלשלות האירועים? האם יצליח לשפוט את הדברים ביושר, או יסלף את התמונה בצורה אינטרסנטית?
פרשת השבוע, "האזינו", דנה בתופעה דומה. לקראת סיום התורה מתאר משה בצורה פואטית את העתיד להתרחש לעם ישראל בעתיד הרחוק: חטאי העם וכישלונותיו יובילו להבסתו בשדה הקרב על ידי עמים זרים שיפלשו לארץ ויגלו אותו משם. המצב מידרדר עד כדי כך שא־לוהים כביכול רוצה להשמיד את עמו מרוב כעס על התנהגותו.
מתוך הסרט "NAZA". אויבינו לא שופטים את האירועים בהגינות
(צילום: באדיבות פסטיבל ונציה)
אבל אז רואה א־לוהים את התגובה של אויבי ישראל בעקבות האירועים. היה מצופה שכאשר האומות יצפו בכל התהפוכות שהתרחשו לעם היהודי לאורך שנותיו, הן יבינו כי הוא סובל בשל חטאיו. "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת", אומר משה. אם היו קצת מתבוננים בעומק במתרחש בעולם, ודאי היו תמהים: "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה, אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם".
מי שמסתכל בתולדות עמנו לא יכול שלא לראות את התופעה הפלאית שבחלקה קרתה לנגד עינינו. המדינה עם המודיעין הטוב בעולם, שיודעת מתי חמינאי משתעל ואיך לשלוח טיל לחדר המיטות שלו במרחק אלפי קילומטרים מארצנו, לא ראתה מה מתחולל מתחת לאפה על ידי מאות ואלפי מחבלים ברמה נמוכה הרבה יותר מזו של האיראנים.
אך האויבים אינם מבינים זאת. הם רואים את מפלתנו בתור הוכחה לעליונות שלהם עלינו, ומבקשים לדרוס אותנו ולהפיק תועלת מחולשתנו. במקום לשפוט את האירועים בהגינות, הם מתבוננים בהם בעיניים מעוותות משנאה. במקום לנצל את האירועים המחרידים של הטבח כדי לדרוש דרישות מוסריות אמיתיות, הם מנצלים זאת כדי להתנגח בנו. משום כך, בסופו של דבר ינחיל להם הא־לוהים תבוסה.
אבל יש פרשנות הטוענת כי דבריו של משה לא מכוונים רק לאומות העולם, אלא לא פחות מכך אל העם. אנחנו, היהודים, שחווינו את כל התהפוכות הללו – איך לא הבנו את הרעיון המסדר הזה של התנהגותנו? מהי נקודת המבט שאותה אנחנו מאמצים לעצמנו אחרי אסונות גדולים שפוקדים אותנו?
יובל אברהם ורחל שור בפסטיבל ונציה
(צילום: אמיר קמינר)
במסורת א־לוהים מדבר עם עמו לפעמים דרך נביאיו. אבל הוא בעיקר מדבר איתם דרך ההתרחשויות הגיאופוליטיות והמדיניות. השאלה שמעסיקה את משה היא אם יש מי שיקשיב. אני תוהה על אותם יהודים שראו את הטבח שהתרחש בשבעה באוקטובר, שיודעים שלא קדמה לו כל התגרות ממשית. איזה טעם מצאו לעצמם "להאיר" לעולם דווקא את הזווית המעכירה את שמנו, וממילא מספקת מזון ותחמושת לכל שונאינו?
אם הייתה מידה של אמת בתיאורים (מה שככל הנראה מוכחש מכל עבר), האם זה המבט שאותו יש לחדד בימים הללו? האם זו נקודת המבט שעלינו לאמץ? משה קורא לזה: "כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה". בימים אלה, יותר מתמיד, עלינו ללמוד להתבונן על עמנו מתוך תחושת ערבוּת, שותפות ועין טובה, כי לכל העם בשגגה.
