בימים שבהם נעה החברה הישראלית בין ייאוש לתקווה בזירה הביטחונית, ובין תהליכים פוליטיים שמעצבים מחדש את מפת המפלגות, שואל את עצמו האדם הממוצע: מה תפקידי לעת הזו? בהנחה שאינני מדינאי או גנרל שיש בידו לקבל החלטות הרות גורל, ואינני פוליטיקאי שבידו להקים מפלגות ולפרקן, מה יכולים אנחנו, הקטנים, לעשות כדי להשפיע במשהו על המתחולל כאן?
תקופת הבחירות שאליה נכנסנו רק מחדדת את השאלה. לכאורה הבחירות הן המועד שבו אדם מן השורה יכול להשפיע על מקבלי מדיניות, אבל כשמהרהרים בכך שוב זה נראה כמו אשליה: הרי הפתק הפרטי שלי לא יזיז דבר בתוצאות הסופיות, קל וחומר שהרכבת הקואליציה והממשלה לא מתחשבת ברצוני ובדעתי. בשביל מה בכלל לטרוח ולצאת ולהצביע?
פרשת השבוע, "ואתחנן", שופכת אור על הנושא. בעיצומו של אחד הנאומים הגדולים של משה, שבו הוא מזהיר את העם מפני התנהגות שאינה הולמת, העלולה להוביל לגלות כואבת מן הארץ, יש אתנחתא קצרה, והמקרא מספר במה היה משה עסוק במהלך פסק הזמן שלקח מנאומו: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... לָנוּס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת".
לפי דין התורה מי שהרג את חברו בשוגג, ללא כוונה, גולה לעיר מקלט. לגלוּת הזו היו שני תפקידים. ראשית, מניעת גאולת דם (נקמה) מתמשכת בין משפחות הנרצח והרוצח, מה שהיה מוליך לשפיכות דמים בלתי נגמרת; אבל לא פחות מכך היה כאן גם ביטוי לעובדה שהפוגע בשגגה בחברו, גם אם לא עשה זאת בזדון, עדיין חייב לשאת באחריות ולכפר בגלותו, שהיא סוג של מעצר בית, על מעשיו ועל רשלנותו.
עד כאן הכול טוב ויפה, אלא שהעיקרון ההלכתי קובע כי יש צורך להקדיש שש ערי מקלט, והללו לא יתחילו לקלוט אפילו רוצח אחד עד שלא יוקדשו כל שש הערים. והנה משה רבנו מבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן, אלא שלפעולה זו אין כל משמעות. הרי הערים האלה לא יחלו לקלוט אנשים עד שיכבשו את החלק המערבי של ארץ ישראל, מהלך שייקח עוד 14 שנים! אם כן, מה הטעם לעסוק בנושא הזה כעת?
דוד בן גוריון מצביע בקלפי ב-1949
(צילום: בנו רותנברג. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
חכמינו אמרו על התנהלותו של משה את הביטוי הבא: "אמר משה: מצווה שאפשר לקיימה – אקיימנה". בעברית שלנו: אני לא שואל מה תהיה המשמעות המעשית או מידת האפקטיביות של פעולותיי, אלא בראש ובראשונה מה המעשה שאני יכול לעשות, במקום הספציפי שבו אני נמצא ובכלים שבהם חנן אותי הא־לוהים.
רוב המעשים שאנחנו, בני אדם, יכולים לעשות, הם כאלה. כמעט על כל פעולה אפשר לערער ולשאול, ובצדק, מה התועלת בה. מה הסיכוי שהקול שלי יכריע את ההצבעה? או לחלופין, מה הסיכוי שתרומה בודדה של כמה שקלים תצליח להוציא משפחה ממצוקתה הכלכלית הקשה?
סביר להניח שהסיכויים שמעשה בודד ישפיע קלושים, עד לרמות סטטיסטיות של אלפיות האחוז; ואף על פי כן, אנחנו יודעים שכך מתחוללים שינויים גדולים בכל חברה.
נתניהו מצביע בבחירות ב-2022
(צילום: Amir Levy / Getty Images)
התלמוד במסכת קידושין, בבואו להדריך את האדם כיצד עליו לקבל החלטות, אומר: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע עצמו לכף זכות; עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה". אבל לא מדובר רק בהדרכה אישית להשקיע עוד מאמץ קטן, אלא בראייה חברתית כוללת: "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות; עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה".
העולם מלא בדעות ובמעשים מסוגים שונים. יכולתנו להטות את הספינה הענקית הזו ממסלולה נראית כמעט בלתי אפשרית, ובכל זאת אנחנו מחויבים לעשות הכול כאילו כל אחד מאיתנו מכריע את עתיד העולם.
כך צריך לראות את המאמץ של כל אחד שיטרח וילך להצביע במערכת הבחירות, ולא משנה למען מי. כך צריך להתבונן על כל מעשה חסד שנעשה, גם אם לא נחלץ את העני ממצוקתו, ובלבד שפעלנו את מה שיכולנו לפעול.
תמיד תהיה לנגד עינינו דמותו של משה, שמקדיש את שלוש ערי המקלט שברשותו, גם בידיעה שיידרשו זמן רב, ופעולות של אחרים בדורות שאחריו, עד שמעשיו יניבו תוצאות.
