אחד המשפטים המצוטטים ביותר בתולדות הקולנוע הוא השורה מהסרט "הטוב, הרע והמכוער": "When you have to shoot – shoot, Don't talk". זה המשפט שהיינו רוצים לומר כשאנחנו קוראים פעם אחר פעם איך ריבונו של עולם מצווה את משה: "דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ".
נזכיר את הרקע לסיפור: עם ישראל משועבד לפרעה במצרים. א־לוהים מבקש ממשה ללכת אל פרעה ולבקש ממנו בנימוס ובהיגיון שיוציא את בני ישראל ממצרים מטעמים של חופש פולחן. פרעה מסרב, ובמקום לאפשר ליהודים לצאת הוא מחליט להכביד את עולו עליהם, ומוסיף על עבודות הפרך של הבנייה גם את הכנת החומר והלבנים לצורך הבניין.
צעירה איראנית בקנדה מציתה את תמונתו של חמינאי
משה נכנס למצוקה בשל התנהגותו הבוטה של פרעה ומתלונן לא־לוהים על תוצאות שליחותו, אבל א־לוהים לא מתרשם, ושולח אותו פעם נוספת לפרעה, תוך שהוא אומר בפירוש כי הוא מודע לכך שפרעה עתיד לסרב: "וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם, וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים".
כאן מתעוררת השאלה: אם א־לוהים אכן יודע שפרעה יסרב, מדוע לשלוח את משה אליו ולבזבז את זמנו של העם במאמצי סרק? הרי העם סובל בינתיים תחת העול המצרי. אם אתה יודע שזה יסתיים בשפטים גדולים – מדוע לנהל משא ומתן עם פרעה? ובכלל, מדוע צריך תהליך ארוך בן עשר מכות שינחתו על מצרים כדי שישחררו את העם? האם אי אפשר לתת מכת מחץ אחת ולגמור את האירוע?
מסתבר שסיפור יציאת מצרים אינו רק סיפור של אותות ומופתים, כמו אלו שבספרי הארי פוטר. התורה לא מלמדת אותנו רק על כוחו של הקדוש ברוך הוא לשנות סדרי בראשית, מה שיכול היה להיעשות גם במכת מחץ מרשימה אחת וללא דיבורים ארוכים. התורה מבקשת ללמד אותנו איך לפעול מול כוחות עריצים המבקשים לשלוט בנו ולשעבד אותנו.
2 צפייה בגלריה
פסל של רעמסס השני, המזוהה עם פרעה המקראי, במוזיאון הבריטי בלונדון
(צילום: Leon Rafael / Shutterstock)
לפני שמכים את פרעה צריך לדבר איתו, לנסות להסביר לו בטוב. א־לוהים אינו חפץ במות הרשע כי אם בשוב הרשע מדרכו. אם לא היינו מדברים עם פרעה, היינו מפספסים חלק גדול מהסיפור כולו. א־לוהים מאמין באדם שיכול להשתנות, ולכן חייבים לשוחח איתו. גם המכות, כשתגענה, אינן באות רק כעונש על שנות הדיכוי או כאמצעי לחץ במטרה לשחרר את העם בלבד. הן אמורות ליצור תהליך נפשי עמוק שיאפשר לאדם להתבונן על המתחולל סביבו, לעכל את מה שעובר עליו ולראות אם יוכל להבין שהשקפתו והתנהלותו היו שגויות, ואולי עוד יוכל לתקן.
מכה אחת, חזקה ככל שתהיה, תוכל אולי לשחרר את העם ממצרים, אבל לא תלמד את פרעה המשעבד, וגם לא את העם המשועבד – שבקלות רבה יכולים היו להחליף צד – את השיעור הנדרש.
פרעה הוא כמובן דמות מקראית, אבל בכל אחד מאיתנו מסתתר פרעה קטן, המרוכז בעצמו, המבקש לשעבד את כל הסובב אותו לצרכיו. על דרך הרמז נאמר כי אותיות המילה פרעה יוצרות את הביטוי "העורף" – כלומר, ראייה הפוכה של המציאות, במקום להישיר אליה פנים. יותר משבאה התורה ללמדנו מה קרה עם פרעה מלך מצרים, היא מבקשת לעסוק בנו, בני האדם: מהם גורמי ההשפעה עלינו, וכיצד אנחנו מקבלים החלטות או משנים אותן לפי הצורך.
בכל אחד מאיתנו מסתתר פרעה קטן שעלול להיכנס לקונספציה שהוא במרכז העולם, השליט שמנהל את הכול (כל אחד בתחומי ממלכתו הקטנה). גם כאשר יבוא אליו בורא עולם ויאמר לו כי הוא לוקח חירויות של בני אדם אחרים, שיש להם זכות לחופש ולחיים ממש כמוהו, הוא לא יבין זאת. אבל חייבים, לפני הכול, לדבר איתו, ולדבר עם עמנו.
א־לוהים יכול להנחית מכה וגמרנו, אבל אז לא נלמד כלום. זה חייב לבוא בצורה תהליכית, כך שיהיה לנו זמן להתבונן, לקלוט, ללמוד ואולי להפנים. האם זה תמיד יעזור? פרעה הוא ההוכחה לכך שלא. גם אצלנו יש לא פעם קונספציה שאינה מאפשרת לנו לראות את כל המכות הניחתות מסביב, כדי להבין שמדובר באירוע אחר.
בימים אלה, כשאנחנו עומדים נפעמים ומתבוננים כיצד עוד אחת מממלכות הרשע, איראן, מתנדנדת לנגד עינינו, אנחנו צריכים ללמוד את השיעור הנצחי של סיפור יציאת מצרים: האדם החזק ביותר אינו שולט ללא מיצרים בעולם. לרעיון הזה נתן הנביא ישעיהו ביטוי במילים הנפלאות: "עֵינֵי גַבְהוּת אָדָם שָׁפֵל, וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים, וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא".
אין אדם יכול ורשאי לשעבד את האחר, ואם יעשה כן – סופו שיכלה ויתאדה. זכותו של האדם לחירות נובעת מהיותו בצלם א־לוהים, אותו א־לוהים השולט במציאות כולה.
