הארץ רעשה, ובצדק, בעקבות רצח הנער ימנו זלקה, לאחר שהעיר לנערים וביקש מהם שלא יתיזו ספריי שלג על עוברים ושבים. לסוגיה יש היבטים חינוכיים, משטרתיים ואזרחיים רבים, אבל מי שראה את התיעוד והתמונות שפורסמו לאחר המעשה לא יכול היה שלא לשים לב לעובדה שכמה מהנערים החשודים לבשו ציצית.
האם זהו נתון שיש לו משמעות? האם הוא אמור להוסיף לזעזוע שלנו מהמעשה? גם רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין חבש כיפה – האם יש לכך משמעות כלשהי? באותם ימים התחושה ברחוב הייתה שכן. אם נרחיב את היריעה, נשאל את השאלה הזו לא רק על חובשי כיפה ולובשי ציצית, אלא על יהודים בכלל. לפני שנים הואשם היהודי האמריקני ברני מיידוף בהונאת כספים בסכומי עתק, והתקשורת האמריקנית הדגישה את היותו יהודי. האם זהו פרט מידע רלוונטי, או שאזכורו נובע מאנטישמיות בלבד?
3 צפייה בגלריה
תיעוד מרצח ימנו זלקה בפיצרייה בפתח תקווה. ההגדרה של חילול השם
(צילום: לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים)
שוחחתי על כך השבוע עם אחד מנכדיי, שסיפר שלפעמים מעירים לו כשהוא מתנהג לא כראוי: "איך אתה מתנהג ככה כשאתה חובש כיפה". הערות כאלה מרגיזות אותו, משום שהמעשה הטוב או הרע שעשה אינו קשור, לדעתו, לכיפה שהוא חובש, אלא להחלטותיו האישיות – השגויות או הראויות.
פרשת השבוע, "אמור", עוסקת בין השאר בנושא הזה. אחרי שהיא מנסחת באופן כללי את החיוב לשמור מצוות, היא מוסיפה את המילים הבאות: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
הפרשנים התלבטו במשמעות המילולית והמעשית של האיסור על חילול שמו של א־לוהים. המסורת ההלכתית למדה מהפסוק הזה את ההנחיה הקובעת כי למרות העובדה שבדרך כלל ערך החיים גובר על כל מצווה אחרת, ישנם ערכים שאסור לוותר עליהם בשום פנים ואופן, וכאשר מבקשים לכפות על אדם לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות (עבודת אלילים, שפיכות דמים וגילוי עריות), עליו למסור את נפשו ולא לחלל את שם הא־לוהים. כמובן הצד ההפוך לחילול השם הוא קידוש השם: אדם שמסר את נפשו ולא הרג את חברו או לא עבד אלילים, אפילו במחיר חייו – הרי זה קידש את השם במעשיו.
אבל התלמוד, ובעקבותיו גם הרמב"ם, הוסיפו וקבעו שהמושג חילול השם כולל תופעה נוספת הנוגעת לחיי היום-יום של כולנו: "שיהא שם שמיים מתאהב על ידך, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה. פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו".
יש משהו מעיק בכך שאדם חש שבמעשיו הוא אינו מייצג רק את עצמו, אלא את הקבוצה שממנה הוא בא – ובעיקר את בורא עולם. אך בד בבד, יש בכך גם משהו נכון מאוד. על האדם לחיות את הערכים שעליהם גדל, ליישם את התורה שלמד, להביא לידי ביטוי את המצוות שהוא מקיים
כלומר, כשהאדם ברחוב יראה את תוצאות החינוך היהודי הערכי מיושמות בפועל בידי המחויבים למערכת הזו, הוא יתמלא התפעלות והערכה. אבל אם חלילה יקרה ההפך – יהיה זה חילול שמו של השם: "אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות – מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה; פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו".
ואכן, עד היום, כאשר אדם שומר מצוות נוהג באופן שאינו ראוי, נהוג לומר שיש בכך "חילול השם", וכן להפך. יש משהו מעיק למדי בכך שאדם חש שבמעשיו הוא אינו מייצג רק את עצמו, אלא את הקבוצה שממנה הוא בא – ובעיקר את בורא עולם. אך בד בבד, יש בכך גם משהו נכון מאוד. על האדם לחיות את הערכים שעליהם גדל, ליישם את התורה שלמד, להביא לידי ביטוי את המצוות שהוא מקיים.
לאורך הדורות הקפידו חכמינו במיוחד על התנהגות מוסרית ביחסיהם עם אומות העולם, כדי להרבות בקידוש השם. הבנתם הייתה שאכן, הלא-יהודי מצפה מהיהודי להתנהגות הוגנת במיוחד, ובצדק, שכן היהודי רואה עצמו כשייך לעם הנבחר שמייצג מעלה מוסרית מיוחדת. ברגע שבו יפסיקו להתייחס למוצאו של האדם כמרכיב בזהות החוטא, ייתכן שנרוויח מעט במאבק באנטישמיות – אבל אולי יהיה בכך גם ביטוי לאובדן הציפיות מאיתנו. ברגע שנפסיק להתייחס לכיפה ולציצית של מי שנוהגים לא כשורה, ילמד הדבר על ייאוש מן המשמעות המעשית, הקיומית, של דרכה החינוכית של התורה.
מתוך מודעות לזהותנו היהודית כמייצגי דרך ה' בעולם, נקפיד ביתר שאת על צניעות וענווה ומוסר ודרך ארץ, וייאמר עלינו: "ישראל אשר בך אתפאר".
בטור זה שולבה תמונה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. בעל זכות יוצרים הסובר כי נעשה שימוש ביצירתו מוזמן לפנות במייל האדום בצירוף הוכחת בעלות ביצירה והבהרה האם ברצונו שתוסר או שישולב קרדיט על שמו במסגרת הפרסום
