שאלת מבנה היחידות בצה"ל הופכת להיות אחת מסוגיות היסוד של החברה בישראל. החפצים בגיוס רבים מהמגזר החרדי מבינים שיש צורך להקצות להם בסיסים המותאמים לאורחות חייהם. החפצים לשלב חיילות ביחידות הלוחמות מבקשים גם הם, ובצדק, לאפשר לבנותיהם לשרת ביחידות המותאמות להן. גם רבני הציבור הדתי-לאומי מבקשים ליצור תנאים שיאפשרו ללוחם הדתי לשרת בלי לוותר על ערכיו ואמונותיו.
נדמה שאנחנו כפסע ממצב שבו נציגי הציבור החילוני יבקשו עבור ילדיהם יחידות שבהן יאכלו טרף ולא ישמעו דרשות של רבנים, חב"ד יבקשו יחידות שבהן טבילה במקווה תחליף את המקלחת היומית, טבעונים ידרשו בסיסים ללא מוצרים מן החי, וכן הלאה על זו הדרך. אבל נדמה שכולנו מבינים שצבא כזה, הגם שיאפשר לכל קבוצה את ביטויה וייחודה, יתקשה כנראה להילחם, ובוודאי יתקשה לנצח.
אז מה עושים? פרשת השבוע, "במדבר", הפותחת את החומש הרביעי בתורה, עוסקת בנושא הזה ממש. אחרי שהות של כמעט שנה בהר סיני, שם קיבל העם את התורה (בחג השבועות), מתחיל העם את מסעו לארץ ישראל. לפני היציאה לדרך פוקד משה את העם. חכמינו התלבטו בהבנת מטרת המִפקד, אבל ההסבר הפשוט הוא של הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר), חכם מחכמי צרפת במאה ה-12, שכתב כי הפשר למפקד הזה הוא ש"מעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה".
ממש כמו ראש אכ"א שצריך לדעת כמה חיילים יש לו בסד"כ בכל רגע נתון, כך צריך משה לדעת כמה חיילים נמצאים תחתיו. ההבנה הזו מתחזקת כשרואים שהמקרא משתמש במילים הבאות לניסוח צו המפקד: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם".
בהמשך מתארת התורה כיצד המחנה מתארגן באמצעות דגלים שמסמלים את הכוחות השונים ואת מיקומם, ממש כמו דגלי החטיבות והאוגדות בצה"ל. כאן מתעורר קושי גדול: חלוקת הדגלים לא נעשית על בסיס שוויוני של הגרלה או מבחן יכולות, אלא על בסיס שבטי. שבט אחד נשלח להיות חלוץ, שבט אחר מתפקד כמאסף וכן הלאה. האומנם אפשר כך לארגן צבא של עם? תארו לעצמכם שהרמטכ"ל יקבע שיוצאי ברית המועצות יהיו כולם בגולני ויוצאי תימן בהנדסה קרבית, או שמצביעי העבודה יהיו בשריון ומצביעי הליכוד בתותחנים. הרי זה לא יעלה על הדעת.
אחד האתגרים שמדינת ישראל מתמודדת איתם מאז הקמתה הוא היחס בין ההכרה בייחודיות הקבוצות השונות החיות בתוכה, ובין הרצון לייצר את צבא העם כולו. בישראל חיים שבטים שונים – דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, עירוניים וכפריים. ידוע רצונו של בן גוריון להפוך את הצבא לממלכתי ולכור היתוך של החברה הישראלית, תוך טשטוש המאפיינים המיוחדים של כל קבוצה. בצדק חשב בן גוריון שאי-אפשר לתת לכל שבט לבנות צבא משלו. לכן פירק את הפלמ"ח תוך התנגשות גדולה עם ה"בייס" הפוליטי שלו, ולכן פירק גם את האצ"ל והלח"י (לעיתים בדורסנות רבה). לכן גם קבע כי צה"ל יהיה צבא כשר בכל הבסיסים ובכל המטבחים.
המבצע של גולני להשגת שליטה מבצעית במרחב הליטאני
(צילום: דובר צה"ל)
יש הרבה אמת בגישה הזו, אבל היא גם גובה מחירים גבוהים. רבים מבני הציבור הדתי חשו שהאווירה האינטנסיבית בצבא אינה מכירה בצרכים שלהם, וממילא גורמת לקצב חילון גבוה, גם אם לא זו הייתה הכוונה. מאידך, מי שאינם שומרים מצוות חשים לפעמים שיש בצבא יסודות של הדתה וכפייה דתית.
נדמה שהמסר שמלמדת התורה הוא שבנייה של אומה היא תהליך. עם של שבטים היוצאים מן הגולה זקוק לדגלים שיכירו בייחודיות של כל אחד מחלקיו. אי אפשר לכפות בכוח זהות אחת משותפת לכולם. אם תעשה כך, התסכול יתפרץ בהמשך הדרך ממקום לא צפוי.
אך זה אינו היעד הסופי. אחרי הכניסה לארץ, הבשורה הראשונה של מלכי ישראל הייתה שהממלכה יוצאת כגוף אחד לעזרת כל שבט באשר הוא, ללא הבחנה שבטית או מגזרית. יחד עם נתינת מקום לכל שבט, הולכת וגוברת מרכזיות הממלכה. אנחנו לא רוצים לטשטש את הייחודיות של כל קבוצה, אלא לתת לקולות השונים מקום מכיל ומכבד בתהליך בניין העם שעליו ייאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
