מדינה שלמה עצרה השבוע את נשימתה עם הגעת הבשורה על מציאת גופתו של הגיבור רן גואילי, ה' ייקום דמו. לרגע אפשר היה לחוש כיצד הלב של מיליוני יהודים התאחד, ועלה על גדותיו בהתרגשות עצומה ובתחושת הקלה. לאן שלא פנית, ראית פנים מחייכות ושמחות: במטוסים שנחתו והתבשרו בבשורה פרצו מחיאות כפיים סוערות, ובישיבות ההסדר רקדו בהתלהבות.
לרגע עצרתי ושאלתי את עצמי: לשמחה מה זו עושה? האם רן שלנו חזר להוריו בריא ושלם? ממתי גופת אדם המובאת לקבורה הופכת לאירוע משמח? הרי בדרך כלל יום ליקוט עצמותיו של אדם והבאתו לקבורת עולמים במקום קבוע נחשב ליום אבל במסורת היהודית!
בני משפחתו של רן גואילי ז"ל סופדים לו
(צילום: לע"מ)
פרשת השבוע, פרשת בשלח, עוסקת בסיפור דומה במידה יוצאת דופן. לאחר 210 שנות גלות, ולאחר מסכת ארוכה של עשר מכות, יוצא סוף-סוף עם ישראל ממצרים. לא כולם מצטרפים; רבים מהססים ונשארים. והנה, באמצע האירוע המדהים בתולדות האנושות – יציאה המונית מתוך האימפריה המצרית – מספר המקרא איך משה, המנהיג הגדול, עוזב את כל עיסוקיו, והולך לחלץ ולקחת איתו את עצמות יוסף. גם יוסף, כמו רן שלנו, היה הראשון לרדת למצרים והאחרון לצאת ממנה.
כך מספר הכתוב: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם". תמיד הייתי תמה: מה גרם לתורה לרדת לרזולוציות הללו? למה חשוב לציין שדווקא משה מתעסק עם העצמות של יוסף?
חז"ל במדרש אף מוסיפים ומפרטים כיצד הייתה פעולתו של משה חריגה, מוזרה ואולי אף מסוכנת: "מניין היה משה יודע היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר הייתה באותו הדור, הלכה ואמרה לו למשה: בנילוס קבור יוסף, שעשו לו מצרים שִפודין של מתכת וחברום בעופרת".
ממש כמו מרצחי חמאס, גם המצרים ביקשו להחביא את גופתו של יוסף ולחבר אותה לאדמת מצרים בחומרים שלא יאפשרו את ציפתה על פני המים. חכמינו ממשיכים ומתארים – "הלך משה ועמד על שפת נילוס ואמר: יוסף, יוסף, הגיעה השעה שהקדוש ברוך הוא גואל את ישראל. הרי שכינה מעוכבת לך, וישראל מתעכבים לך, וענני כבוד מתעכבים לך... מיד צף ארונו של יוסף על פני המים, ונטלו משה ובא לו".
משה נדרש להשתמש באמצעים קיצוניים כדי לגלות את ארונו של יוסף. אינני יודע איזו פעולה חריגה יותר: לברור בין מאות גופות עד שמגיעים לגופתו של רן, או לאיים בשם ה' על ארונו של יוסף שיצוף.
אז למה, למען השם, חיוני לעשות את כל המאמצים הללו – לעיתים אפילו תוך סיכון חיי אדם? נדמה לי שהמילה עצמות מקפלת בתוכה את הסיפור כולו. אפשר לראות בהן שרידים של גוף שהלך וכלה מן העולם, ואם כך – אין להן משמעות רבה. אבל אפשר לראות בהן את עצם העניין: את המהות שלנו, את הסיפור שמאחורי הקיום שלנו.
בהמשך המסע במדבר ייבקע ים סוף לשניים. מדוע נבקע הים? "הים ראה וינוס", אומר המשורר בתהילים. מה ראה הים שגרם לו לנוס? אומרים חכמים: ראה את ארונו של יוסף. לא את העצמות עצמן ראה – אלא את הסיפור העומד מאחוריהן. את האמונה, את התקווה, את המחויבות.
משה לוקח את עצמות יוסף משום שהן מספרות את הסיפור שלנו – מאין באנו. במקרה של יוסף, הן מספרות שהוא הבטיח למשפחתו, מאתיים שנה קודם לכן, שתהיה פקידה וגאולה. לחיות מאות שנים עם אמונה ותקווה לגאולת העם, לא להיכנע ל"כאן ועכשיו" – זה המסר של עצמות יוסף. כל איתני הטבע אינם יכולים לעמוד מול סיפור כזה.
ממש כפי שאינם יכולים לעמוד מול עצמותיו של רן. מי יוכל לעמוד מול אומה שלמה המתעקשת לכבד את אחד מגיבוריה, שיצא למסור את נפשו על הצלת עמנו?
עצמותיו של רן הן סיפורו של עם. לפני יותר משנתיים יצאנו למלחמה בתנאים קשים, ועד היום אנחנו מלקקים את פצעינו. סיפורו של רן גואילי הוא הסיפור שאליו היינו רוצים להידמות: גבורה, מסירות נפש, אכפתיות, אמונה ותקווה. כאשר הוא מובא לקבורה בארץ ישראל, עצמותיו הופכות בשר מבשרה של המולדת, והסיפור שלו יהיה לנצח חלק מאיתנו.
