השנה ראש השנה נופל בשבת. כתוצאה מכך אין תוקעים בשופר ביומו הראשון של החג, מה שעלול ליצור תחושה של החמצה. איזה מין חג זה בלי שופר, ביום הראשון שבו המצווה מן התורה היא לשמוע קול שופר?
בימים האחרונים נתקלתי בתופעה כמעט חרדתית: לא מעט אנשים חוששים מהחג הזה בגלל היעדר השופר, שנתפס כמגן המסייע לעם ישראל לעמוד בדינו. לרבים זה אפילו מזכיר את השנה שבה התרחש טבח שבעה באוקטובר. גם אז חל ראש השנה בשבת.
במסורת היהודית קיימות שתי גישות בסיסיות להבנת ההלכה הקובעת כי אין תוקעים בראש השנה שחל בשבת. האחת טוענת כי מדובר בגזֵרה מאוחרת של חכמים שביקשו לדאוג לקדושתה של השבת, ומחשש שמא אנשים יטלטלו את השופר ברשות הרבים – מעשה שאסור בשבת לפי ההלכה – גזרו שלא לתקוע בו כלל.
אבל הגישה האחרת טוענת שזו הייתה כוונתה של התורה מראש. למדו זאת מהפסוק שעוסק במצוות ראש השנה ואינו מזכיר את החיוב לתקוע, אלא משתמש בביטוי "זִכרון תרועה": משמע שרק מזכירים או זוכרים את התרועה, אבל לא ממש תוקעים. מה ההיגיון בכך? מה משמעות העניין?
למצוות השופר יכולות להתלוות רגשות שונים. שמיעת קול השופר יכולה לשמש כקול של התרעה ואזהרה. אחרי שלוש שנות מלחמה, לא צריך להסביר לישראלי מהי אזעקה. חווינו מאות ואלפי צפירות אזהרה, עצרנו בשולי הכביש ונכנסנו למרחבים מוגנים עד שנקבל את הודעת ההרגעה המשחררת מכוננות. זה סוג אחד של קול שופר, תרועת אזהרה.
השלבים השונים בייצור שופר
(צילום: שופרות ירושלים)
אבל השופר יכול להיות גם קול של כאב גדול. לפעמים קול מי שנפצע כתוצאה מפגיעת טיל, כטב"ם או כדור. לפעמים קול יבבה של אם או רעיה שכולה, שזה עתה קיבלה את הבשורה המרה על מות הבן או בן הזוג. הפסוק המקראי בהקשר הזה מזכיר את אם סיסרא שנשקפה בעד החלון וייבבה, כשהיא כולה דואגת לבנה שלא שב מהקרב. אפשר להוסיף עוד רגשות רבים המתכתבים אצלנו עם השופר.
בשנה החולפת גילינו יותר ויותר את אלה שקולם וכאבם אינם נשמעים, אם מפני שאין להם כוח או רצון להשמיע, ואם מפני שלנו אין קשב לשמוע.
אנחנו יכולים לשאול חבר שאנחנו פוגשים באקראי, אחרי זמן רב שלא נפגשנו, "מה שלומך?" – או אפילו את הבן או הבת אחרי שחזרו מבית הספר או מהשירות הצבאי – והם עונים: "הכול בסדר"; וכשאנחנו שומעים שהכול בסדר, אנחנו מבינים שאין להם שום רצון לחלוק איתנו את כאבם. אפשר להניח בוודאות שלא ממש הכול בסדר, אבל הם יחלקו זאת עם מי שיחשבו שבאמת מתעניין בהם, או כשיהיו להם הכוחות להשמיע את כאבם. אגב, כנראה גם אנחנו נענה, אם נישאל, שאצלנו הכול בסדר, מה שלא תמיד נכון.
(צילום: Anderson P / Shutterstock)
יש הרבה כאב בעולם, אבל הוא לא ממש נשמע. אנחנו רגילים לשמוע את השופרות החזקים שצועקים בכוח, אבל הם רק חלק מהסיפור הגדול. בראש השנה שחל להיות בשבת אנחנו לא שומעים קול שופר, אבל מתבקשים להאזין לכאב הגדול של מי שקולם אינו נשמע. זיכרון תרועה. את כאבן של המשפחות השכולות, שלא מוצאות מנוח לכף רגלן ומזור לנפשן הדואבת והמתגעגעת. את הכאב של עשרות אלפי הלומי הקרב, שפציעתם אינה ניכרת בגופם, אבל לא הצליחו לחזור לחייהם הסדירים ולא תמיד מצליחים לבטא במילים את מה שעובר עליהם.
סיפר לי אחד מילדיי שישב בחתונה עם ידיד שעבר את מה שעבר בעזה, ופתאום, אחרי כמה כוסות, התחיל לפרוק בפניו את כל מה שחווה. לא היה אפשר להפסיק אותו. גם את כאבם אנחנו צריכים לזכור כשאנחנו נמנעים מהשמעת קול השופר. עלינו לזכור את הכאב של עשרות אלפי הזוגות שצריכים לבנות את חייהם מחדש אחרי שמאות ימים לא התראו בצורה נורמלית. ואולי גם את הכאב שלנו על עצמנו, ששאפנו וחלמנו להגיע רחוק, ובסופה של שנה הנשמה שלנו כואבת על כך שלא הגשימה את מאווייה.
את הכאב הלא-נשמע – אותו אנחנו צריכים לשמוע בראש השנה שחל בשבת. הפיוט אומר "ובשופר גדול ייתקע, וקול דממה דקה יישמע". השנה נקשיב לדממה הכואבת, וממנה נתרפא.
