היה כואב ואפילו מתסכל להקשיב ביום הזיכרון השנה לסיפורים הרבים על הנופלים. מהסיפורים עולים דמויות מופת של אלפי חיילים וחיילות שקורות חייהם היו לא פחות הרואיים מגבורתם במותם. מתברר שאיבדנו אנשי מעלה עם מידות של נחישות והתמדה, נדיבות ושמחה, אהבת הזולת ועוד. עשרות כרכים של ספרי מופת אפשר היה לכתוב על בסיס מה ששמענו השבוע. ממש סיפורי צדיקים, כמו בדורות קודמים.
אנחנו לא ידענו. ראינו את תמונותיהם בעיתון כששמותיהם הותרו לפרסום, שמענו משהו מדובר צה"ל על נסיבות מותם, אך הם נראו לנו כאנשים רגילים. פשוט לא הכרנו, עד שנפתח לנו צוהר אל דמותם ביום הזיכרון. אולי יש כאן לימוד חדש שצריך להתבונן בו.
פרשת השבוע היא בעצם שילוב של שתי פרשות, "אחרי מות" ו"קדושים", מה שיוצר צירוף מעניין: "אחרי מות – קדושים"; אחרי מותם מתחילים להבין שהם היו קדושים. אך מדוע זה קורה רק לאחר האובדן? לשם כך יש להתבונן בשאלה העמוקה שמציפה פרשת קדושים: מהי בעצם "קדושה"?
בדמיוננו המילה "קדוש" אולי הולכת יחד עם אדם סגפן המסוגר בחדר, שאינו יודע צורת מטבע ומנותק לגמרי מהחיים, אבל התורה פותחת את הפרשה במילים "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה'". כבר כאן צפות שתי שאלות בולטות: האם היות א־לוהים קדוש מחייבת אותי להיות קדוש? לכאורה זה אמור להיות הפוך: אם הא־לוהים נקרא "קדוש", הרי שהאדם החומרי והמוגבל לא יכול להיות קדוש. זאת ועוד, נניח שאפשר להיות אדם קדוש – זו ודאי מעלה של יחידי סגולה, ואילו המקרא מדגיש כי יש צורך לכנס את כל הקהל (מה שלא נאמר במקומות אחרים) ולצוות אותו להיות קדוש. האם כל עדת בני ישראל מסוגלים לכך? האם לא נכון לייחד את הקריאה הזו דווקא לאנשי מעלה מיוחדים?
אולם השאלה החשובה ביותר היא: איך נהיים אנשים קדושים? מהי נוסחת הפלא להגשמתה של השאיפה הזו? המקרא לא מסביר בפירוש מהי הקדושה, אך אפשר ללמוד על כך מתוכן הפרשה. מיד לאחר הציווי להיות קדושים, התורה מתארת את עולמו של האדם שיגיע לארץ ועוסק ביישובה ונטיעת העצים בה. אחר כך היא מתייחסת להיבטים הבסיסיים ביותר של חברה אנושית: לא לנקום ולא לנטור, לא לרכל, לא לשנוא, לא לתת מכשול לפני עיוור ועוד.
לאט-לאט מתברר שאין זה מקרי שהקריאה לקדושה נאמרת לכלל החברה, שכן היא מיועדת ליצור לפני הכול חברה בריאה, כזו שנעים והוגן לחיות בה. בניגוד לדימוי המקובל שלפיו האדם הקדוש הוא זה המסוגר בארבע אמות של חדרו, מנותק מהמציאות ועוסק בתורה ובעבודה, הדגם שהתורה מציעה הוא כזה המבקש להתערות בעולם, ולהיות מעורב בעשייה הכלכלית והחברתית, אבל מתוך נקודת מבט ערכית ורבת משמעות.
האדם הקדוש עובד ושותל, חי בתוך עמו, עם כל תופעות הלוואי המתלוות לכך, ודווקא משום כך הוא קדוש. להיות אדם קדוש זה לא להיות מנותק, אלא להיות נבדל – כלומר לדעת מה העיקר ומה הטפל, מה החשוב והמשמעותי, ולברור אותו מתוך הפסולת המקיפה אותו. משום כך, קורה שהקדושה קורנת מן האדם החוצה רק אחרי מותו. רק אז אנו מצליחים לראות כיצד החיים היומיומיים שלו, הרגעים הקטנים של חסד, היו חיי קדושה.
בסופו של שבוע שבו זכרנו את גבורתנו וחגגנו את עצמאותנו, נזכור את הציווי הנצחי על עמנו. ראינו בעינינו כיצד חיילינו היו בחייהם ובמותם מופת לרֵעוּת ולחברוּת, למסירות ולהקרבה, לידיעה להבחין בין העיקר לטפל, בין החשוב ומה שאינו חשוב. זוהי הדרישה הנצחית שמציבה בפנינו התורה: קדושים תהיו.
