לא מזמן הביע נשיא ארצות הברית טראמפ את פליאתו על האווירה הציבורית בישראל סביב סוגיית החטופים החללים. הוא הבין מדוע נאבקים על החזרת החטופים החיים, אבל הופתע מהחשיבות הרבה שהישראלים רואים בהחזרת גופות של הרוגים.
נדמה שהנשיא ביטא הלך רוח רווח, שמתקשה להבין מהי ההתרגשות הגדולה הפוקדת את עמנו סביב השבת החללים. אפשר לשמוע משפחות של חטופים שמדברות על השבת גופות יקיריהן כעל "שיבה הביתה", אף שהם כבר אינם בין החיים. השבוע אין מי שלא רטטו בו נימי הלב עם חזרתו של סגן הדר גולדין הי"ד לקבורה בישראל, אחרי 11 שנים של מאמצים הרואיים, הן של מדינת ישראל והן של משפחתו שהפגינה עוז רוח ונחישות מעוררי התפעלות. אך דווקא מתוך ההתרגשות הגדולה ששטפה את האומה כולה עלינו לברר: מדוע? למה זה עד כדי כך משמעותי?
השאלה מתעצמת למי שמכיר את המסורת היהודית ויודע כמה היא מקדשת את החיים ושוללת עיסוק מופרז במוות. זו התורה שהכריזה על המת כאבי אבות הטמאה, וכל אדם הנוגע בו הופך לטמא ולא יכול להיכנס למקדש או לאכול מן הקודשים. זו התורה שאסרה לדרוש אל המתים ונאבקה קשות בדתות האליליות שקידשו את המוות. והנה דווקא במסורת שלנו אנחנו מעלים על נס את קבורתם של המתים!
אולי התשובה נעוצה בפרשת השבוע שלנו, פרשת חיי שרה. שרה, אשתו של אברהם אבינו, מתה והיא בת 127 שנים. אברהם מבקש לרכוש עבורה נחלת קבר. סיפור הרכישה של מערת המכפלה מתואר בפרשה בהרחבה יתרה. המקרא מקדיש לא פחות מעשרים פסוקים לתיאור מפורט של המשא ומתן על השטח. בהנחה שאברהם כנראה עשה פעולות רבות בחייו, יש צורך להבין מדוע התמקדה התורה דווקא בסיפור הזה.
בני משפחתו של הדר גולדין סופדים לו בהלווייתו
(צילום: satview)
רבותינו נהגו להדגיש כי למרות העובדה שהארץ הובטחה לאברהם, הוא ביקש לרכוש אותה בכסף מלא כדי שאף אחד מאומות העולם לא יוכל לערער על זכותנו על הארץ בעתיד. אם זו הייתה מטרת הסיפור לפרטיו, נראה שהיא לא הצליחה במיוחד. זכור לרבים מאיתנו כיצד שגריר ישראל באו"ם, לימים הנשיא חיים הרצוג ז"ל (אביו של הנשיא יצחק הרצוג), הקריא את פסוקי הפרשה הזו באומות המאוחדות לעיני העולם כולו. לא נרשם שינוי כלשהו ביחס המדינות העוינות לישראל, חרף הנאום וההוכחות שהתלוו לרכישת המערה.
ייתכן שמטרת הסיפור היא אחרת לגמרי. מעשה האחיזה הראשון של אברהם בארץ הוא רכישת אחוזת קבר, אבל זהו גם גם מעשה הקבורה הראשון המתואר במקרא: הפרשה מספרת כיצד אברהם בא לספוד לשרה, לבכות את לכתה לקבור אותה. בהנחה שאנשים רבים מתו לפני הסיפור של שרה, מתבקש להבין מדוע הקבורה הראשונה בתנ"ך מסופרת דווקא ביחס אליה.
קבורה יכולה להיתפס כאקט טכני של כבוד שאנחנו מעניקים לאדם עם מותו – אין אנו משליכים אותו על הארץ כחיית השדה, אלא שאנו מעניקים לו מקום של כבוד, עם ציון ומצבה המתארת את פועלו ומעשיו של הנפטר. אך בחירת מקום הקבורה היא גם אמירה ביחס לדורות הבאים. דרכו של עולם היא שאדם נקבר במקום הסמוך לבני משפחתו, כדי שיוכלו להעלות את זיכרונו ולפקוד את קברו. כשאברהם מבקש לקבור את שרה במקום ספציפי, בחברון, הוא אומר לעצמו ולכל הבאים אחריו: למקום הזה אני קשור. אליו אני שייך. אם תרצו לדעת מיהם אביכם ואימכם, תצטרכו לחזור ולפקוד אותנו כאן.
2 צפייה בגלריה
חגית ורובי חן מצדיעים מעל קבר בנם, איתי ז"ל, שנפל ב-7 באוקטובר וגופתו הושבה
(צילום: פאולינה פטימר)
המאבק ההרואי של משפחת גולדין להחזיר את הדר לארץ, למקום שאליו הוא שייך, אינו רק מענה לשאלה המעשית כיצד יוכלו להשתטח על קבר בנם. הוא מבקש להזכיר לנו: על מה הדר נלחם? על מה הוא נאבק? לשם מה הוא נהרג? כדי שהעם שלנו יוכל לחיות בארץ הזו, במדינה הזו דווקא. ממש כמו שסיפור קבורת שרה אינו מבקש לפתור מצוקת קבורה בשל חוסר מקום, שהרי בני חת הציעו לאברהם מבחר קברים והוא סירב. הוא רצה קבר שלה ושלו, אחוזה מיוחדת להם, כדי שניניהם ושאר צאצאציהם ידעו שהם מאמינים במקום הזה.
הרב דוד סתיוסיפור רכישת מערת המכפלה אינו מבקש להעצים את המוות; ההפך הוא הנכון. הוא מבקש להדריך אותנו היכן וכיצד לחיות. יש מדרש עתיק האומר שאדם ההולך בדרך ולא יודע היכן העיר הקרובה, יוכל לדעת זאת כשיפגוש בבית קברות. קצת אחרי בית הקברות, אומר המדרש, תמיד תימצא העיר.
זה לא רק סימן דרך גאוגרפי, יש כאן אמירה עקרונית. בדרך אל העיר, בדרך אל החיים, אנחנו עוברים דרך בתי הקברות. במקום שבו מונחים מתינו נסללה הדרך לחיים עוצמתיים ושורשיים.
