האם היה זה מחויב המציאות שטראמפ יתהפך עלינו לרעה, כפי שחווינו בימים האחרונים? האם זו גזרה קדומה הרובצת על העם היהודי, שלפיה הוא יהיה מנודה בין הגויים, וגם מעט הידידים שיש לו יתנכרו לו? ואם נרחיב עוד יותר את השאלה, ננסח אותה כך: האם אנטישמיות, או שנאת ישראל, היא תופעה שיש טעם להילחם בה?
פרשת השבוע, בָּלָק, יכולה להיות מקור מרכזי לעיון בנושא הזה. בלק מלך מואב נכנס ללחץ כאשר עם ישראל מתקרב לגבולו בדרכו לארץ המובטחת. הוא קורא לבִלעם, גדול הנביאים או הקוסמים של התקופה, ומבקש את עזרתו כדי להשמיד את ישראל באמצעות קללותיו. בלעם נענה לאתגר, לאחר היסוסים, ומתחיל לשאת את נאומיו נוטפי השטנה והעוינות. אלא שכאן מתחולל מהפך: במקום לקלל הוא מברך את ישראל. לאחר כמה ניסיונות נואש בלק ומשלח את בלעם חזרה לארצו.
גלריה
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. חשוב להכיר טובה, אבל לא להשליך עליו את כל יהבנו
(צילום: Jacquelyn Martin / AP)
הנאום שהיה אמור להיות האב הרוחני של הפרוטוקולים של זקני ציון ו"מיין קאמפף" הופך לאחד משירי ההלל המפורסמים ביותר לעם היהודי. דבריו של בלעם הפכו לחלק מהקאנון הלאומי שלנו, והם מצוטטים ללא הרף עד היום. אפילו שמו של מבצע "עם כלביא", נגד איום הגרעין האיראני, לקוח מאמרותיו של בלעם בפרשה.
אחת הקללות שהפכו לברכות היא האמירה "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". המשפט הזה הפך ברבות הימים לסמל לבדידותו המזהרת של העם היהודי בין העמים, עד שכמעט נעשה מעין חזון אוטופי. חזון שמשמעותו: אין צורך להתייחס למה שאומרים עלינו או אלינו העמים; איננו אמורים להתחשב בהם כלל. "או"ם שמום", אמר דוד בן גוריון באחת ההזדמנויות, בתגובה על עוד החלטה אנטי-ישראלית של הארגון.
בלעם ואתונו – ציור של רמברנדט מהמאה ה-17
דוד בן גוריון. "או"ם שמום" – האומנם?
(צילום: דוד רובינגר)
אלא שהאמת הפרשנית שונה במקצת ככל הנראה. בשפה העברית המודרנית, זו שאחרי אליעזר בן-יהודה, משמעות המשפט ברורה: העם היהודי אמור להיות מבודד ולא להתחשב באיש. אך מרבית הפרשנים היהודים הסבירו את הפסוק באופן אחר לחלוטין. "הן עם לבדד ישכון" מתפרש אצלם כקביעה שהעם היהודי הוא העם היחיד שישרוד לאורך זמן ויתגבר על כל המהמורות והתהפוכות ההיסטוריות, ואילו המילים "לא יתחשב" מתפרשות במשמעות של "לא יימנה" או "לא ייספר" בין העמים. בשל ייחודו, אין למנות אותו עם שאר האומות, שכן חלים עליו חוקים אחרים ולא חוקי הסוציולוגיה הרגילים.
ואכן, מבחינה היסטורית מפעים לראות כמה צדקו דברי בלעם. מעטים הם העמים בעולם, אם בכלל, שעברו בין קצוות תבל במשך אלפי שנים ושמרו על זהותם ועל זיקתם לשורשיהם הלאומיים והאמוניים כפי שעשה העם היהודי. בעוד מעמי מואב ואדום, מצרים העתיקה ועמים נוספים שחיו בסביבתנו לא נותר כמעט דבר מלבד כתובות ארכאולוגיות, העם הזה – לבדד ישכון – חי, קיים ובועט. סביר להניח שהדבר נובע, בין השאר, מנכונותו לשמר את זהותו באמצעות מערכות החוקים והאמונות שהוא חש מחויב להן. ברכתו של בלעם התממשה במלואה.
אבל כאן מגיע ה"אבל" הגדול. חכמינו אומרים שכל ברכה של בלעם נועדה במקורה להיות קללה, והקדוש ברוך הוא הפך אותה לברכה. משמעות הדבר היא שכמעט כל תכונה באדם או בעם יכולה לשמש מקור כוח לעשייה חיובית או לעשייה שלילית. יכולתו של העם היהודי לשרוד היא ודאי מקור כוח חיובי, אך היא יכולה גם לשמשו לרעה. עצם העובדה שהעם היהודי שומר על אורחות חייו ועל אופיו הלאומי המיוחד עשויה להצמיח ברכה גדולה, אם הוא עושה זאת נכון; אבל התנהלות לא מדויקת עלולה להוביל לשנאה נוראה. כך עולם של ברכה עלול להפוך לקללה גדולה.
רה"מ בנימין נתניהו בהצהרה לתקשורת. עולם מורכב
(צילום: לע"מ)
המקרא מזהיר אותנו פעמים רבות להכיר טובה לעמים שסייעו לנו בעת צרתנו. אפילו המצרים מוזכרים בהקשר הזה כעם שיש לזכור לטובה את השנים שבהן התארחנו בארצו, בטרם נהפך עלינו לרעה.
לאורך הדורות נעזר עם ישראל במנהיגי אומות העולם שהבינו את הברכה היכולה לצמוח להם ולארצם מקשרים טובים עם היהודים. הכרנו גם מנהיגים שברגע אחד ביקשו לעשות איתנו טוב, וברגע שאחריו חרשו עלינו רעה – ולהפך: אם חמינאי מזכיר לנו את המן, אין ספק שבטראמפ יש רכיבים מדמותו של אחשוורוש. מעולם לא בטחנו בנדיבים ולא השלכנו עליהם את כל יהבנו, אך מנגד ידענו להכיר טובה לכל מי שסייע לנו בשעת מצוקה ולא כפרנו בטובתו.
היכולת לחיות בעולם מורכב, שבו אנחנו מודעים לכוחותינו ולשרידותנו בתור "עם לבדד" מחד, ומכירים טובה לאומות המסייעות לנו מאידך, היא חלק מהיכולת להפוך את קללת בלעם לברכה.
