ה"הדחה" המתוקשרת של אלוף אבי בלוט הציפה, מלבד הדיון על מערכת היחסים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, גם סוגיה עקרונית הרבה יותר: היחס בין פעילות צבאית נוקשה, שעליה אחראי בין השאר מפקד פיקוד המרכז, ובין פעילות אלימה שמבצעים לעיתים חלקים מאלה המכונים "נוער הגבעות". מדוע, יש מי ששואלים, מה שמותר לצה"ל לעשות במסגרת פעילותו הצבאית האינטנסיבית אסור לאחרים? הרי האויבים הם אותם אויבים, והכוחנות היא אותה הכוחנות.
פרשת השבוע, "ראה", דנה בסוגיה דומה שיכולה להאיר את דרכנו. משה נמצא בנאום ההכנה המרכזי שלו לקראת הכניסה לארץ. במסגרת הזו הוא מטיל על העם את המשימה להרוס את אתרי הפולחן האליליים, ואז מזהיר שבניגוד לבתי האלילים הנמצאים "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן", הרי שאצלנו, היהודים, אמור להיות מקום פולחן אחד. כך מנוסחים הדברים: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם... לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה".
לא יהיו אצלנו מקומות רבים לפולחן. המבקשים להביא קורבנות ייאלצו להביאם למקום אחד. קשה לתאר עד כמה הקביעה הזו מהפכנית, ועד כמה היא קשה. במושגים שלנו, כמי שמכירים את הכמות העצומה של בתי הכנסת בכל יישוב ועיר, ננסה לדמיין כיצד היו חיי הקהילה והתפילה שלנו אילו בני כל העדות מכל המקומות היו מחויבים להתפלל יחד בבית כנסת אחד.
בהמשך המקרא מנסה לבאר את פשר האיסור באומרו: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם, אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו". במילים שלנו: א־לוהים לא רוצה שנהיה "שכונה". הביטוי "איש כל הישר בעיניו" מוכר לנו היטב מספר שופטים, שם מבקש הנביא להסביר במידת מה את העובדה שהתחוללו בתקופה הזו אירועים מחפירים דוגמת פרשות פילגש בגבעה או פסל מיכה – אירועים שמבטאים אובדן שליטה מוחלט של המערכת המשפטית על המתחולל ברחובות ובערים, עד כדי כך שקהילה שלמה אנסה ורצחה אישה נשואה.
דברי אלוף אבי בלוט על טרור יהודי באפריל
(צילום: ארגון "בעד התיישבות – נגד אלימות")
כשהתורה מבקשת לאסור הקמת בתי פולחן בכל רחבי הארץ ולהסתפק במקום מרכזי אחד, היא מבקשת לומר שהבעיה של עבודה זרה אינה רק בריבוי האלים שעובדים להם, אלא גם בריבוי המקומות הפולחניים. לא רק אז, גם כיום קשה לנו לקבל זאת. אנחנו חיים בעידן אינדיבידואלי, שבו בכל תחומי החיים אנו מקדשים את הביטוי העצמי והבחירה החופשית של כל אדם לאכול מה שהוא רוצה וללבוש מה שהוא רוצה. מדוע דווקא בעולם הקודש והדת, התורה מבקשת לדכא את החופש הזה?
נדמה שהתשובה פשוטה אך יסודית. אין כמו העולם הדתי כדי ליצור את התחושה הסובייקטיבית שמה שהאדם עושה הוא הקדוש והנעלה ביותר. בשם התחושה הזו שרפו עובדי האלילים את ילדיהם למולך. מכוחה של אמונה זו טבחו אלפי צלבנים את אבותינו בגרמניה. גם מרצחי חמאס בשבעה באוקטובר פעלו מכוח אמונות דתיות. ככלל, מכוח אמונות דתיות כאלה טבחו מוסלמים ונוצרים זה בזה, ובעיקר בנו, לאורך שנים רבות.
מכוניות שהוצתו בכפר ג'אלוד בנפת שכם
(צילום: REUTERS / Mohammed Torokman)
כאשר חומר הבעירה ששמו אמונה דתית מוצת בצורה לא נכונה, הוא עלול להיות הרסני וקטלני. לכן חשוב לתורה להדגיש שעם כניסתנו לארץ, אחרי שנהרוס את בתי האלילים, בל נחשוב שכל ההבדל בינינו ובינם הוא בשאלה את מי עובדים. לא פחות מה"מי", ישנם גם ה"מה" וה"איך". הלהט הדתי צריך לבוא לידי ביטוי בתוך מסגרת רחבה, כלל-ישראלית, כדי שלא יביא עלינו כיליון.
כשם שהדברים נכונים בעבודת השם בבית המקדש, כך הם נכונים גם כאשר אנחנו עוסקים בלהט של אהבת ארץ ישראל היוקדת אצל רבים. אם האהבה הזו מולידה אלימות כלפי שוטרים וחיילים, כלפי פלסטינים או כלפי יהודים, הרי היא הופכת להיות אש זרה.
כתובות "נקמה" ו"אבי לך הביתה" שרוססו בכפר פלסטיני
(צילום: REUTERS / Mohammed Torokman)
אם אלוף בצה"ל, ירא שמיים, עטור הישגים עצומים בלוחמה בטרור המשתולל, מואשם על ידי חוגים בעולם ה"דתי" בכך שאינו מאפשר לעבריינים להמשיך בפעילותם הלא-מוסרית והלא-ממלכתית בעליל – זהו שלב בדרך לעולם שבו "איש הישר בעיניו יעשה".
הפסוק הראשון של הפרשה מצווה אותנו עם הכניסה לארץ: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ". כדי שנוכל לשרוד בארץ הטובה הזאת, אנו חייבים לקבל על עצמנו, בעלי כל הדעות ובני כל המגזרים, ציות מלא לחוקים ולמשפטים.
