התסכול הגובר בקרב תושבי הצפון לנוכח היעדר תגובה צבאית מכריעה נגד ההתקפות המתמשכות של חיזבאללה, כמו גם הוויכוח שהתפרץ על ההשפלה המתוקשרת של תומכי הטרור האירופאים שנעצרו בשבוע שעבר, הציף את אחת השאלות המשמעותיות ביותר בתולדותינו: מהי מידת ההתחשבות שאנו צריכים לנקוט ביחס לשאלה "מה יאמרו הגויים"?
אנחנו זוכרים את דברי בן גוריון שאמר כי "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים", או את הביטוי "או"ם שמום" שטבע כשביקש לכבוש את רצועת עזה כבר בשנות ה-50. לצד זאת אנו עדים לתלוּת המדינית ההולכת וגוברת של ישראל בבת בריתה הגדולה, ארצות הברית. יש המדברים בשבחה של הגאווה היהודית, ואחרים המדברים בשבח הזהירות והצניעות. עם מי הצדק?
2 צפייה בגלריה
השפלת פעילי המשט לעזה וחלק מהכותרות בעולם
(צילום: מתוך Corriere Della Sera, מתוך BBC, מתוך The Guardian)
פרשת השבוע, "בהעלותך", מפגישה אותנו עם סוגיה דומה. עם ישראל מתכונן למסע לארץ ישראל: תרגולים אחרונים של סידור השבטים ומחנה המשכן בדרכים במדבר – ויוצאים. בדקה התשעים מחליט משה שכדאי לצרף למסע גם את יתרו חותנו. הוא מציע לו לבוא, ובוחר בלשון מפתה: "לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ". במילים אחרות, כדאי לך – יהיה סל קליטה, נדאג לך לבית ולעבודה, רק תבוא.
בהתחלה נראה כאילו מדובר בהזמנה מטעמי נימוס, אבל בהמשך זה נראה כמעט כמו תחינה נואשת: "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם". מה פשר הביטוי "תעזוב אותנו"? א־לוהים לא איתם? אין עמוד אש ועמוד ענן? מדוע עקרוני למשה שיתרו יצטרף? האם יש משהו שהוא יוכל לתרום שמשה, גדול הנביאים, ואהרן אחיו לא יוכלו לעשות?
תיעוד היחס לפעילי המשט, שהופץ בידי בן גביר והצית סערה
השאלה מתחדדת עוד יותר כאשר אנחנו נזכרים שבפעם הקודמת שמשה נתקל ביתרו, הלה הטיף לו מוסר על חוסר הניהול ההגיוני של מערכת המשפט. אחרי שמשה קיבל את עצתו הוא שילח אותו אחר כבוד לביתו, מה שעשוי לרמוז שהוא לא ממש התלהב מנוכחותו. פתאום משנה משה את טעמו ומפציר בו להתלוות אליהם. מה יצר אצלו את השינוי? מה הוא הבין בינתיים?
המקרא מדגיש את הרצון של משה שיתרו יהיה "לעיניים" – כינוי השמור בשפה המקראית לגדולי העדה. בביטוי "עיני העדה" הכוונה בדרך כלל לסנהדרין. נראה כי משה מבין שיש משהו בעין של יתרו שאין לאחרים. יש שפירשו (אבן עזרא, אברבנאל) כי הוא מומחה בדרכי המדבר וידע להוליך אותם. אלא שהפירוש הזה תמוה מאוד: האם משה הפסיק לסמוך על עמוד הענן שהיה מנחה אותם בדרך ומראה להם את הכיוון ואת השביל הנכון?
מסתבר יותר שמשה היה זקוק לעין של יתרו, כמו שכולנו זקוקים למבט של אדם מבחוץ שיסביר לנו איך דברינו נראים ומתקבלים. כשיתרו ראה איך משה שופט את ישראל הוא אמר לו: שמע, ככה זה לא יחזיק מעמד – "נָבֹל תִּבֹּל". מנקודת מבטו הפנימית של משה כמנהיג רוחני, היו ודאי יתרונות בשיטה שבה הוא מלמד באופן אישי את כולם. אבל המבט המפוכח, החיצוני, של יתרו, העמיד אותו על טעותו. מערכת משפטית לא תוכל להחזיק כך מעמד לאורך זמן.
גם כשעם ישראל עומד ערב הכניסה לארץ, הוא זקוק, לצד המבט הא־לוהי-הנבואי של משה, למבט נוסף שיגיד לו: דע לך שכך זה ייתפס בעיני הגויים. אלו ואלו יהיו המחירים. זו החלטה שלך מה לעשות עם זה, אבל קודם תקבל את התמונה המלאה ורק על גביה תחליט.
מתברר שגם כאשר משה, גדול הנביאים, מנהיג את ישראל, וגם כאשר יש השגחה א־לוהית מלאה, יש צורך להתחשב במערכות שיקולים רחבות – מדיניות, בינלאומיות. לא הכול מתחיל ונגמר בכוח. יש נקודות מבט שבלי להכיר אותן לעומק אין לנו דרך לקבל החלטות או לשפוט אותן. ההקשבה למבט החיצוני אינה כניעה או ביטול עצמי, אלא כלי חיוני לניהול והובלה. בסופו של דבר, האחריות וההכרעה נותרות אך ורק בידינו. המצב הזה עלול להיות מתסכל, לפעמים גם מייאש, אבל מאז מדבר סיני ועד היום איננו מפחדים מדרך ארוכה.
