השבוע סערה מדינת ישראל סביב העברת חוק היסוד "לימוד תורה" בכנסת. לכאורה, זו נראית כסערה בכוס מים. כל מה שנאמר בנוסח הסופי של החוק הן המילים הבאות: "לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי ובמדינת ישראל". היגד שגם אם לא הכול היו חותמים עליו, נראה ככזה שאינו אלא הצהרה חסרת כל השלכות מעשיות. מה שמעלה את השאלה: כיצד היגד הצהרתי כזה יכול לעורר אמוציות רבות כל כך? אם מסכימים עם התוכן ואם חולקים עליו, מדוע לכלות עליו כל כך הרבה כוחות? הרי "הכול דיבורים", כשמה של תוכנית הרדיו המיתולוגית. כיצד הפכו כמה מילים הצהרתיות למחלוקת שקורעת את כנסת ישראל והעם כולו?
ייתכן שפרשת השבוע, "דברים", תוכל לפתוח לנו חלון לנושא. פרשת דברים, הפותחת את החומש האחרון בתורה, עוסקת רק בדיבורים, ללא כל התפתחויות חדשות בעלילה. למעשה, חומש דברים עוסק בעיקרו בנאומיו של משה רבנו בחודש האחרון לחייו, כפי שפותחת הפרשה: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". זה מעורר את השאלה בדבר חשיבותו של ספר דברים. בעוד ארבעת החומשים הקודמים תיארו את תולדות העולם בכלל ועם ישראל בפרט, ובמהלכם קיבל העם את חוקי הא־לוהים ותורותיו, הרי שספר דברים אינו אלא חזרה על מרבית האירועים שעבר העם במהלך שנות קיומו ועל חלק ניכר מהמצוות שבהן צוּוה העם בספרים הקודמים. עד כדי כך ששם הספר בפי חכמינו הוא "משנה תורה", כלומר הספר שחוזר על הקודמים.
הצעת חוק יסוד: לימוד תורה אושרה בקריאה שנייה ושלישית
(צילום: ערוץ כנסת)
מאליה עולה השאלה: מה הצורך בזה? מה החשיבות באופן שבו סיכם משה את התורה? הרי התורה מונחת לפנינו. כל הרוצה יכול לפתוח את ארבעת החומשים הקודמים ולקרוא בעצמו את מה שנאמר בהם. מה תורמת לנו החזרה של משה רבנו על אותם אירועים?
התשובה לכך פשוטה, והיא נחוצה לנו היום יותר מתמיד. בכל רגע נתון בקיומנו מתרחשים מיליארדי אירועים. כדי שנוכל להפנים אותם ולפעול לאורם, מישהו צריך לסדר לנו מתוכם את החשובים והמשמעותיים (ממש כמו שעושה עורך החדשות). אבל לא די בתיעדוף ההתייחסות לאירועים שיוזכרו לעומת אירועים שיושמטו. גם אופן תיאור האירועים הוא קריטי, שכן כל אירוע יכול להתפרש בהקשרים שונים.
לדוגמה, אירועי שבעה באוקטובר יכולים להתפרש בהקשר של הקונספציה הצבאית-מדינית שקרסה בשנה או בשנתיים שקדמו להם. אחרים יכולים לקחת אותם לעקירת היהודים מגוש קטיף, ויש שירחיקו עוד יותר להסכמי אוסלו. לפרשנות האירוע יש תפקיד מרכזי בהבנת המתרחש, ובעיקר במסרים שאנחנו לוקחים מהסיפור, גם בלי שהפרשן יוסיף לנו עובדות חדשות.
מליאת הכנסת ביום ההצבעה על חוק יסוד לימוד תורה
(צילום: אלכס גמבורג)
זה הסיפור הגדול של ספר דברים, שבו מלמד אותנו משה כיצד לקרוא את האירועים ההיסטוריים של העם. על אילו פרטים הוא ידלג, ואילו הוא יבקש להדגיש. מהו הסיפור שאותו יבקש משה לספר לנו, כדי שנעביר אותו לדורות הבאים – מתוך הבנה שלאופן שבו אנו מספרים את הסיפור יש השפעה מכרעת על הדרך שבה אנו פועלים בהווה ובעתיד.
אלה גם המשקפיים הנכונים לבחון דרכם את חוק יסוד לימוד תורה. קשה להתווכח עם העובדה שלימוד התורה הוא ערך חשוב במורשת ישראל, ומילות החוק כשלעצמן ראויות ונכונות ללא ספק. אבל מאחורי האמירה הפשוטה הזו מסתתרת אמירה אחרת. הרי מתוך מה שנחקק לגביו חוק, אפשר להבין מה לא נחשב בעיני המחוקק כערך יסודי במסורת ישראל: שבת, כשרות, הגנה על המולדת, מלחמת מצווה, יציאה לעבודה וכדומה. גם אם למילים הללו אין כל משמעות מעשית, יש בהן אמירה חינוכית, ציבורית ומהותית: לימוד תורה, גם כזה שאינו מביא לידי מעשה, עדיף על ערכים אחרים.
בהפטרה השבת נקרא על תקופת חזקיהו, שבה למדו תורה מדן ועד באר שבע. כל ילד ידע לענות על שאלות בכל תחומי התורה, ועדיין אומר הנביא ישעיהו כי מדובר בחברה מושחתת: כהנים ונביאים פועלים תמורת בצע כסף, ולא שופטים בצדק אלמנה ויתום שזועקים בפניהם. מציאות כזו יכולה להיווצר במקום שבו לימוד התורה הפך להיות ערך יסוד במנותק מערכים אחרים, ולכן זה מסוכן כל כך. חכמינו אמרו על לימוד תורה כזה: "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו".
האומה שלנו סוערת לא רק סביב פעולות מעשיות המאיימות על חשבון הבנק או איכות התחבורה, אלא גם כאשר ההצהרות הערכיות הנכתבות בספר החוקים שלה מאיימות לשמוט את העולם הערכי שניסחו לנו חכמינו כשקבעו: דרך ארץ קדמה לתורה. העובדה שזה מסעיר אותנו כל כך היא אות כבוד.
