מיליוני ישראלים הלכו לישון בליל שביעי של פסח בציפייה דרוכה: האם יממש הנשיא טראמפ את איומו נגד המשטר האיראני? בבוקר, כשהתעוררנו אחרי שתי אזעקות, רבים מאיתנו מצאו את עצמם עם תחושה של חמיצוּת. האש משמיים לא ירדה והאויב האיראני לא חוסל – לפחות בשלב זה. התחושה היא שרצינו כל כך, היינו כפסע מהניצחון, והופס – משהו קרה והרס לנו את השמחה.
משהו מעין זה מתחולל גם בפרשת השבוע, פרשת שמיני. התורה מתארת את ההתרחשות שליוותה את יום חנוכת המשכן. אחרי מסע התרמה רחב בכל חוגי העם שנוחל הצלחה מסחררת, כאשר העם כולו מגויס ותורם ככל יכולתו – ולאחר חודשים ארוכים של עמל מצד טובי הבנאים והאומנים בהקמת המשכן וכליו – ממתין העם בדריכות עצומה לראות אם המפעל הגדול יעבוד. האם חוזרת השכינה לשרות בתוך המשכן? זו אינה רק המתנה סקרנית; זו תהיה תשובה ניצחת לשאלה אם א־לוהים סלח לעם אחרי חטא העגל וחוזר לשכון בתוכנו.
ביום הגדול עולה אהרן לעשות את המשימות המוטלות עליו, ובסופן הוא ומשה מברכים את העם. והנה, יורדת אש מן השמיים ואוכלת את הבשר שהונח על המזבח: "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". נראה שהכול דופק כמו שצריך – ולפתע משהו משתבש.
במקביל לאירוע הגדול והמרגש שתיארנו, מתרחש אירוע טראומטי שחרוט בלוח האומה לדורות: "ויִקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו... ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם". שני בני אהרן, במקום להסתפק באש שירדה ממרום על המזבח, מחליטים להביא אש שהדליקו בעצמם, שלא על פי ציווי א־לוהים. העונש על חטאם היה חמור וכואב: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו".
חכמינו הציעו הסברים רבים לחטא של נדב ואביהוא. יש שתלו את השגיאה שלהם בכך שלא התייעצו עם אהרן ומשה; אחרים הצביעו על כך שהיו שתויי יין והדבר שיבש את שיקול דעתם. אך אני מבקש להתמקד בשאלה מעט אחרת: מהי משמעות התזמון של החטא ושל העונש דווקא ברגע הגדול של חנוכת המשכן? מדוע היה חשוב לתורה לספר זאת ולסיים את תיאור האירוע ההיסטורי הזה בתחושה חמצמצה?
יכול להיות שזו בדיוק הייתה הכוונה: ללמד אותנו כבר ברגע ההוא שאין ניצחונות של מאה אחוז. גם להישגים הגדולים ביותר תתלווה תחושה של החמצה – שיכולנו להשיג יותר, ששילמנו מחיר גבוה מדי, שדברים עוד עלולים להשתבש.
דברי דובר צה"ל אפי דפרין על הפסקת האש
(צילום: דובר צה"ל)
אם נבחן את מכלול האירועים הגדולים בהיסטוריה היהודית והישראלית, כמעט כולם הסתיימו בהצלחה שלוותה בחמיצות. ימים אחדים אחרי קריעת ים סוף, עם ישראל מתלונן ורוצה לשוב למצרים; לאחר שעם ישראל קיבל את התורה – בא חטא העגל; ואם נקפוץ קדימה בזמן, אני זוכר היטב את התחושה ב-1973, כשהכרענו את המצרים ואת הסורים, אבל האמריקאים כפו עלינו להסיר את המצור מעל הארמיה השלישית ולא להתקרב לדמשק – והרגשנו שגוזלים מאיתנו את הניצחון.
בהמשך הפרשה, התורה מלמדת אותנו את סוד המורכבות. משה מסביר לאהרן שעליו להמשיך לחגוג את חנוכת המשכן למרות הכאב העצום על שני בניו, ומצד שני אהרן מסביר למשה שיש מקום גם לכאב, ולכן הוא נמנע מלאכול את בשר הקורבנות מתוך שמחה שלמה.
אנו עומדים בעיצומם של ימים גדולים ומורכבים, ולפני ימים שבהם אנו מציינים את השואה והתקומה, ולאחר מכן את הגאולה ומחיריה. בימים אלה אנחנו זקוקים למתינוּת ולאורך רוח, ועם כל הקשיים והתחושות המורכבות, לא לאבד את הפרופורציות.
