לכאורה, ספר ויקרא, שאותו מתחילים לקרוא השבת, פחות אטרקטיבי מספרים אחרים בתורה. אין בו סיפורים מרתקים כמו אלה של אבות האומה ומריבות ילדיהם, או סיפורי הניסים והנפלאות שנעשו לעיני עם ישראל במצרים. לא תמצאו בו גם את המתח של סיפורי המחלוקת והפוליטיקה שבספר במדבר. זהו, לכאורה, ספר של חוקים וכללים בלבד.
זאת ועוד, גם החוקים המפורטים בו – לפחות בפרשתנו, פרשת ויקרא – עוסקים בעולם של קורבנות מן הבהמה והצומח: עולם שלרובנו, אם לא לכולנו, זר ורחוק עד מאוד. קשה לנו לדמיין את עצמנו הולכים עם כבש בחוצות העיר כדי להקריב אותו בירושלים – ולא רק בגלל עיניהם הזועמות של פעילי איכות הסביבה או חברי ארגונים למניעת צער בעלי חיים.
3 צפייה בגלריה
זירת נפילת שברי טיל בשוהם. אנחנו מקריבים כפרטים וכחברה
(צילום: Erik Marmor / Getty Images)
מצד שני, חסרונו של הספר יכול להיות גם יתרונו. הוא מאפשר לנו, לרגע, לגעת בעולמות רחוקים ולנסות לשאוב מהם רעיונות ותובנות, מבלי לעסוק בדמויות ספציפיות שכבר "ממותגות" בתודעתנו ומתפרשות אצלנו על פי תפקידן בסיפור.
ניקח, למשל, היבט אחד מדיני הקורבנות: היחס בין חובה לנדבה. הפרשה מתארת שני סוגי קורבנות. האחד – קורבנות המובאים כתוצאה מנדבת ליבו של האדם; להם מוקדשים שלושת הפרקים הראשונים של הפרשה. החלק השני, הכולל שני פרקים, עוסק בקורבנות המובאים כחובה המוטלת על האדם בגין חטאים שביצע בשוגג, ולעיתים אף במזיד. על קורבנות החובה התמידיים, המובאים במקדש בכל יום, נלמד רק בפרשה הבאה, פרשת צו.
המבנה הזה מעורר שאלה: היינו מצפים שבבית המקדש המוקד יהיה דווקא בקורבנות החובה, שכן הדת בנויה בראש ובראשונה מסדרה של חובות וציוויים. כשם שבעולמו של היהודי המאמין יש שלוש תפילות חובה ביום – כנגד הקורבנות – כך אפשר היה לצפות שגם בעולם הקורבנות עצמם תודגש החובה. מדוע, אם כן, מתמקדת התורה דווקא בעולם הנדבה? נדמה שבימים אלה, שבהם העם בישראל מתמודד בכמה חזיתות מול אויבים קשים, התשובה לכך ברורה.
המילה "קורבן" היא מילה ייחודית שאין לה מקבילה מדויקת בשפות אחרות. היא מצליחה לקשור יחד שתי מילים שונות בשפה העברית: קִרבה – או התקרבות; וכן הקרבה – או התמסרות. יש בהקרבה ממד של כניעה והתמסרות. חכמינו אמרו שכאשר אדם היה מקריב קורבן, היה עליו לחוש כאילו הוא עצמו עומד שם על האש שעל גבי המזבח, והכבש או התיש משמשים רק כתחליף לו; ובה בעת, כשאדם מקריב קורבן, הוא מבקש להתקרב אל א־לוהים. ההתמסרות היא לא רק פעולה של ביטול ונתינה, אלא של קשר. אך התקרבות אינה יכולה להיעשות בכפייה – היא דורשת רצון.
אדם אינו יכול להקריב את עצמו אם אינו עושה זאת מתוך הכרה מלאה ומתוך הבנה של המחיר שהוא משלם למען הערכים שהוא מאמין בהם. לשם כך נדרשת נדיבות. אי אפשר לכפות על אדם למסור את עצמו. במלחמת העולם השנייה ניסו הן הרוסים והן הגרמנים, באמצעים שונים, לאיים על חייליהם שיילחמו – שאם לא כן, יבולע להם – אך התוצאות לא היו מרשימות. מכל מקום, אין זו הדרך הראויה.
אנחנו מצויים בעיצומה של תקופה שבה נדיבות הלב נדרשת כמעט בכל תחום: אם אלה תושבי הצפון, החיים זמן ממושך ללא מיגון מספק, תוך סכנה מוחשית לחייהם; אם אלה אנשי המילואים ובני משפחותיהם, היוצאים לסבב המי-יודע-כמה ואינם יודעים האם והיכן יסבו לשולחן הסדר; ואם אלה אלפי משפחות הפותחות את בתיהן ואת כיסיהן למען מי שביתם נחרב.
נדיבות הלב הזו היא סוג של קורבן שאנחנו מקריבים – כפרטים וכחברה. מכוחה נוהג עם ישראל במשך דורות להיכנס לחג הפסח עם מנהג "קמחא דפסחא", שבו אנו חושבים על מי שיתקשו לחגוג בלעדינו, ופותחים את שולחן הסדר בהזמנה: כל מי שצריך – יבוא ויפסח.
יותר משההצהרה הזו היא בעלת משמעות מעשית, היא מבקשת לעצב את כיוון החשיבה שלנו: נדיבות. מסתבר שפרשת ויקרא זיהתה כבר בראשיתה את הערך המרכזי המניע את האדם בבואו לבית המקדש – לתת מעצמו אל האחר ואל הנעלה, לצאת מעצמו אל עבר מה שעמוק ומשמעותי יותר, אך כל זאת – מרצונו.
