אחת השאלות הנוכחות בשיח הישראלי מאז הטבח שהתרחש בשמחת תורה לפני כשנתיים וחצי היא שאלת היחס ל"בלתי מעורבים" בעזה. סימנים רבים שהצטברו במהלך המלחמה מאותתים כאילו אין בלתי מעורבים בעזה. חיילים או חטופים ששבו מספרים שבכל בית שנכנסו אליו הם ראו סמלי חמאס, כלי נשק או תמונות של מסגד אל-אקצא עם כיתובים המבטאים את הרצון לשוב ולשלוט בו ובכל המרחב שבו מדינת ישראל קיימת.
סקרים הנערכים מדי פעם, הן בעזה והן ביהודה ושומרון, מעידים על תמיכה רחבה בטבח הברברי שביצעו רוצחי חמאס. גם אלו המסתייגים, עושים זאת בדרך כלל מטעמים פרגמטיים, כשהם נוכחים לראות את תוצאות המלחמה – ולא משיקולים ערכיים, מוסריים או אנושיים.
כיצד כל זה אמור להשפיע על צורת החשיבה וההתנהלות שלנו ביחס אליהם? האם יש לנו מלחמה עם כל אחד מהפלסטינים, או שמא יש לנו עסק רק עם הלוחמים בנו ישירות? כל מי שזוכר את הקלטות הזוועה שבהן נשמע מחבל עזתי מספר להוריו בגאווה על היהודים שרצח, מבין שהסוגיה הזו קשה מאוד לעיכול. מחד, אין אנחנו רוצים להרוג אנשים החפים ממעורבות בפשיעה נגדנו; מאידך, האם יש מי שאינו מעורב, ישירות או בעקיפין, בפשע הגדול ביותר שנעשה נגד יהודים מאז השואה?
הפרשה המיוחדת שאותה נקרא השבת עוסקת, במובן מסוים, בשאלה הזו. השבת, נוסף על הפרשה הרגילה – פרשת תצווה – יקראו בבתי הכנסת גם את פרשת זכור, העוסקת בחובה היהודית לזכור את אשר עשה לנו עמלק בצאתנו ממצרים.
למען האמת, כלל לא בטוח שעמלק היה האויב הגרוע ביותר שעמנו חווה משחר ההיסטוריה שלנו. פגשנו אדומים, מואבים, מצרים ואשורים, וכל אחד מהם כילה בנו מאות ואלפים – הרבה יותר ממה שעשה לנו עמלק.
מדוע, אם כן, "התלבשה" התורה דווקא על האויב העמלקי, שאותו היא מצווה למחות ואת זכר מתקפותיו היא מבקשת לשמר? איך ייתכן שעם מרבית העמים – כולל אלו שלחמו בנו – מצווה אותנו התורה לשמור על יחסים הוגנים ותקניים, ואילו עם אחד בלבד מצווה התורה להשמיד ולהרוג ולאבד?
אפשרות אחת היא שבמרבית העמים המלחמה הייתה גחמה של מלך, שכפה על עמו לצאת ולהילחם בישראל, ואילו בעמלק מדובר היה בתופעה עממית רחבה יותר של שבטים אכזריים ותוקפניים. פרשנות אחרת מציעה שעמלק ידע שאין לו סיכוי לנצח את ישראל, ולכן ביקש לפגוע דווקא בנחשלים ובחלשים, כמתואר בפסוק: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". יתרה מזו: עמלק כלל לא היה מאוים על ידי ישראל. ישראל לא באו בגבולו, לא איימו על שטחיו ולא סיכנו את מקורות מחייתו. הוא יצא להילחם – סתם, מפני שישראל "לא באו לו בטוב".
מאז ועד היום נושא עמנו את זכר אותה מלחמה – לא על שטח, לא על פרנסה, אלא על עצם זכותנו להיות חיים ונושמים את אוויר העולם הזה. במשך הדורות קמו לעמלק יורשים: חלקם גנטיים, בדמות המן הרשע מפרס, וחלקם רוחניים – בדמות היטלר, חמינאי ואחרים. חכמים כבר עמדו על כך שעמלק התערבב בין האומות. קשה לקבוע בנוגע לכל אויב אם הוא בגדר "עמלק". אם השנאה שלו היא עניינית, כחלק ממאבק על שטחים או משאבים, או איבה יוקדת לעצם קיומנו כיהודים. אינני יודע אם חמאס הוא "עמלק", אף שללא ספק אכזריותו ושנאתו לעם היהודי חורגות מכל רציונל אנושי והגיוני.
תיעוד: השמדת תוואי מנהרה ופעילות כוחות חטיבה 7 באזור רפיח
(צילום: דובר צה"ל)
חכמינו חידשו על גבי כל הדברים הללו נקודה נוספת: "מבני בניו של המן הרשע" למדו תורה בארץ ישראל. כלומר: יש אפשרות שייכנסו אל תוכנו גרים אפילו מהאומה העמלקית, שאותה אנו מצוּוים להשמיד.
משמעות הדבר היא שיש לנו מלחמה קשה עם הרוע העמלקי. יש לנו מאבק נורא באכזריות ובשנאה. אך אם יהיו אנשים מקרבם החפצים בשלום, המקבלים על עצמם שבע מצוות בני נֹח וכדומה – אין אנו מצווים להרוג אותם. אדרבה, אנו יכולים לקבל אותם לקרבנו, מה שגם קורה בפועל.
מכאן ייתכן שנכון לרגע זה מרביתה של קבוצה מסוימת עוינת אותנו, ואנו מצווים לעשות כל שביכולתנו כדי להגן על עצמנו מפניה, ועם זאת אנו נושאים תפילה שקטה ליושב במרומים – שייתן לבריותיו יותר דעת ותבונה, חמלה ורחמים, כדי שירצו לחיות כבריותיו של מקום, עם עצמם ועם שאר בני האדם. היד שלנו – לעולם תישאר מושטת.
