אחת התעלומות הגדולות במקרא היא היעדר סיבה ברורה שבגינה נגזר על בני משפחתו של יעקב לרדת לגלות מצרים למשך מאות שנים, בטרם יצאו לעצמאות לקראת הגשמת ייעודם כעם. כבר ברגע שבו נאמרה בשורה זו לאברהם אבינו, "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", היה מצופה שתוצמד לבשורה הקשה הזו סיבה או הסבר כלשהו – אבל שום דבר. אין בתורה כולה התייחסות ישירה או עקיפה לשאלה.
משום כך, במהלך ההיסטוריה היהודית ניסו רבים מהפרשנים להעניק משמעות וטעם לגורל האכזרי הזה שנפל בחלקנו כאומה. באחת מהפרשנויות הללו אבקש להתבונן.
2 צפייה בגלריה
ח"כ יצחק גולדקנופף. השווה את הסנקציות של המדינה לגדולי שונאינו
(צילום: אלכס קולומויסקי)
פרשתנו מתארת בהרחבה כיצד נולד משה רבנו. בדרך לא דרך מתגלגל הילד העברי לבית ארמונו של פרעה, המנהיג האכזרי, רוצח ההמונים, ושם הוא גדל בשנות ילדותו ונערותו. יום אחד יוצא משה לראות בסבל עמו. הוא פוגש איש מצרי מכה יהודי, רואה שלאיש לא אכפת, ואז הוא נוקט צעד דרמטי: הורג את המצרי המענה ומטמינו בחול.
למחרת היום הוא יוצא שוב. הפעם הוא רואה שני יהודים מתקוטטים זה עם זה. הוא פונה לאחד מהם ונוזף בו: "רשע, למה תכה רעך?" המכה עונה למשה בלי לחשוב פעמיים, ספק בציניות ספק ברצינות: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ? הַלְהׇרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?" – או בשפה פשוטה: האם אתה מתכוון להרוג אותי כמו שהרגת את המצרי אתמול? משה מגיב במילים הבאות: "אכן נודע הדבר".
המשמעות הפשוטה של דברי משה היא שסודו התגלה, ודבר הריגת המצרי הוא נחלת הכול, וזה רק עניין של זמן עד שיגיעו השמועות לפרעה, שלא יהסס להעניש את משה בחומרה. משום כך הוא תופס את הרגליים ובורח.
אבל חכמינו קראו את הסיפור באופן שונה לחלוטין. משה העסיק את עצמו זה זמן רב בשאלה: למה העם היהודי סובל כל כך? מדוע נגזר עליו להיות בגלות מצרים? או בלשון המדרש: "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו – מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך?"
לאחר הצטברות האירועים הוא מתחיל להבין: אכן נודע הדבר. עכשיו נודע לי פשר הסבל וסיבתו. אם יהודי רואה כיצד מצרי מכה יהודי והדבר אינו מזיז לו, ולא די בכך, אלא שכאשר הוא רואה את מי שנחלץ לעזרתו הוא מאיים עליו ובז לו – אז אני מבין בדיוק למה אנחנו צריכים לעבור את הסבל והגלות הללו. בלשון המדרש: "אבל רואה אני שהם ראויים לכך". משה מבין: אנו זקוקים לגלות הזו כעונש על התנהגותנו, ולא פחות מכך גם כמסלול ייסורים שאותו נצטרך לעבור עד שתגבר בנו האחווה והאכפתיות זה כלפי זה.
השבוע פגשתי יהודי חרדי בן כשבעים, שסיפר לי את הדברים הבאים, שאותם אצטט כמעט מילה במילה. בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, נכנס ראש ישיבת מיר, הרב חיים שמואלביץ, לבית המדרש, ושאל כמה בחורים ששהו שם ועסקו בלימודם: כיצד ישנתם בלילה האחרון? כל אחד ענה כמה ישן וכיצד. נזף בהם הרב ואמר להם: איך יכולתם לישון כשאימהות דואגות ורועדות מפחד לשלום ילדיהן, ונשים חרדות ליקיריהן שמא יאונה להם רע במהלך הקרבות הקשים בחזית?
סיים אותו יהודי: "איפה הם הגדולים שידברו כמו הרב שמולביץ?" ובאמת, במקומם קיבלנו מנהיגים המשווים את הרצון לנשיאה שווה בנטל לטלאי הצהוב של גדולי שונאינו. עריקים, שלא בהכרח ישבו והתמידו בתורתם, מתקבלים כמעט כהרוגי מלכות שאין ברייה יכולה לשהות במחיצתם. איה הגדולים שיזעקו: איך אפשר בכלל לישון בעת שהקרבות בעיצומם?
אפשר לדון בהיבטים שונים של סוגיית הגיוס, אבל נדמה שהתופעה הכואבת ביותר היא היעדר הרגישות או האכפתיות כלפי הכאב והסבל שחוות המשפחות הנושאות בנטל היומיומי בבית ובעסקים. במקום רגש של הכרת הטוב עמוקה למי שנחלצים להגן על אחיהם, אנו עדים לגילויי שנאה ובוז.
תחילת היציאה מהגלות מתבצעת בידי אנשים הרואים בסבל עמם, מגיבים לו ופועלים כדי לסיימו. בטרם היה משה לרבנו, גדול הנביאים שהוריד תורה לעם היהודי, הוא היה רועה נאמן לצאן מרעיתו. כזה שאינו מסתתר בארמון המלוכה, אלא יוצא לראות בסבלותם. נשיאה בעול עם העם, ורגישות לסבלותיו, הן חלק בלתי נפרד מהדרך להנהגתו ולגאולתו.
