צילה פיקהולץ ובנה ירון ז"ל. "הדובון הזה ליווה את ירון כל החיים, הוא לא הסכים להיפרד ממנו"

עד היום שנהרג ישן החייל עם הדובי שקיבל מסבו שורד השואה. אימו מחלקת דובונים לזכרו

סבו של ירון פיקהולץ חלם בילדותו שיקנו לו דובי, אך זה לא התאפשר. לימים סגר מעגל כשהעניק אחד כזה במתנה לנכדו . 19 שנה אחרי שירון נהרג במחסום מאש מחבלים, אמו, צילה פיקהולץ, מצאה דרך מיוחדת להנציח את זכרו: חלוקת דובונים לילדים עם צרכים מיוחדים

פורסם: 13.04.21 , 07:13
עשרה ימים אחרי שבנה ירון נהרג במהלך פעילות מבצעית בשומרון, הגיעה צילה פיקהולץ (66) לבית הנשיא במסגרת משדר מיוחד של ערוץ 1 לכבוד ה"שירותרום", ואמרה שם כי מבחינתה "החיים חזרו למסלולם". למחרת נכתבו בעיתונים שבחים לאם הגיבורה שנאחזת בחיים, אבל היו גם מי שהרימו גבה ותהו: האם זה בכלל אפשרי להחזיר את החיים למסלולם כל כך מהר?
"הלכתי לקבוצת תמיכה לאמהות שכולות, וכשהן בכו קינאתי בהן, כי אני לא הצלחתי לבכות. הלכתי לטיפול, והפסיכולוגית אמרה לי שעד שאני לא אפרד מאמא שלי, שנפטרה כשהייתי בת 13, לא אצליח להיפרד מירון"
"התשובה היא שלא, אבל לא ידעתי את זה אז", צילה אומרת היום, 19 שנה לאחר האסון. "לא בכיתי אחרי שירון נהרג, קמתי מהשבעה והלכתי לעבודה, המשכתי בחיים שלי כאילו לא קרה שום דבר, אבל כן קרה לי משהו, קרה לי אסון", היא אומרת. "הלכתי לקבוצת תמיכה לאמהות שכולות, וכשהן בכו קינאתי בהן, כי אני לא הצלחתי לבכות. הלכתי לטיפול, והפסיכולוגית אמרה לי שעד שאני לא אפרד מאמא שלי, שנפטרה כשהייתי בת 13, לא אצליח להיפרד מירון. רק אחרי שהלכתי ללמוד NLP (שיטת טיפול לשינוי הרגלים ודפוסי מחשבה אוטומטיים, ד"ח) הבנתי שאני תקועה והצלחתי להגיע להשלמה".

הצבע הצהוב נשפך

סמ"ר ירון פיקהולץ היה מ"כ בחיל ההנדסה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. הוא נהרג ב־29.11.2001, במחסום שהציב עם חייליו בין באקה אל־ע'רביה לבאקה אל־שרקייה. חוליית מחבלים הגיעה במכונית עם לוחית רישוי ישראלית, וירון ניגש לבדוק את הנוסעים ונורה מטווח קצר. הוא הובהל במסוק לבית החולים "הלל יפה" שבחדרה, אך נפטר מפצעיו בעודו במסוק, והוא רק בן 20 ותשעה חודשים.
באותו בוקר חזר ירון לבסיס אחרי שלושה ימי חופשה בבית. צילה הסיעה אותו מביתם ברמת־גן לתחנת ההסעה בתל־אביב כשהוא מצויד בקופסאות עם עוגיות מעשה ידיה, שהיו מיועדות לחייליו. "שאלתי אותו, 'נו, אז מתי נראה אותך שוב?', והוא ענה, 'כשאני אהיה, אז אני אהיה'. התשובה קצת הפתיעה אותי, הוא אף פעם לא ענה ככה, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות והמשכתי לעבודה. בארבע וחצי אחר הצהריים הוא צלצל וסיפר שהחיילים מאוד אהבו את העוגיות ומוסרים תודה. הייתי מאושרת, כי הוא נשמע מאושר, והשיחה הייתה טובה, לא הייתה לי שום הרגשה שתוך שעה וחצי הוא לא יהיה יותר.
"ההיתקלות אירעה בשש בערב, הייתי בחוג ציור וממש באותה הדקה נשפך לי כל הצבע הצהוב, שהיה הצבע האהוב עליו, הוא היה אוהד מכבי. חזרתי הביתה עם ציור מקסים והייתי באופוריה, לא הייתה לי שום תחושה רעה. שנייה אחרי שנכנסתי התקשרה חברתנו כרמלה, שבאותו יום קמה בעצמה משבעה על אחותה, ואמרה שהיא בדרך אלינו. לא הבנתי איך היא באה ביום שהיא יצאה מהשבעה. מתברר שהיא כבר ידעה ובאה להיות איתנו, כולם כבר ידעו ורק אנחנו לא".
"חברתנו כרמלה, שבאותו יום קמה בעצמה משבעה, התקשרה להגיד אמרה שהיא בדרך אלינו. מתברר שהיא כבר ידעה ובאה להיות איתנו, כולם כבר ידעו ורק אנחנו לא"
איך כולם ידעו?
"חיילים ששירתו עם ירון התחילו להפיץ שמועות, וזה עבר במהירות מפה לאוזן. אלינו קצין העיר הגיע רק בשמונה וחצי. בחיים לא אשכח את הרגע הזה של הדפיקה בדלת, לא היה לנו מושג שהחיים שלנו הולכים להתהפך. כשפתחתי את הדלת וראיתי את הקצין, ישר אמרתי, 'אולי תגיד שהוא פצוע'.
"במהלך השבעה באה לנחם אישה שאנחנו לא מכירים, והתברר שהיא למדה עם עמוס, בעלי, בבית הספר היסודי לפני 40 שנה. היא סיפרה לנו שלירון היה חייל שחטף התקף אפילפסיה, וירון טיפל בו בשטח ולמעשה הציל את חייו. אמו של אותו חייל היא החברה הכי טובה שלה, וכשהיא שמעה ממנה שהמפקד של הבן שלה נהרג והוא לוקח את זה מאוד קשה, היא שאלה לשמו של המפקד. ככה היא הבינה שזה הבן של עמוס, כי כמה אנשים בשם פיקהולץ גרים ברמת־גן? אנחנו בקשר עם החייל הזה, לפני חודש טיילנו בפארק הירקון ופגשנו אותו עם אשתו והילדים, והוא סיפר לנו שהילדים שלו מכירים את הסיפור של ירון".
"יש לנו קשר מאוד טוב עם החיילים שהיו איתו במחסום. הם מרגישים נוח לספר לנו כשהם מתחתנים וכשנולדים להם ילדים, כי הם יודעים שאנחנו שמחים בשבילם"
קשה לך לראות את החברים של ירון מתקדמים בחיים ומקימים משפחה?
"להפך, זה מרגש ומשמח. יש לנו קשר מאוד טוב עם החיילים שהיו איתו במחסום, עומר, אלירן ובארי. לפני שנתיים עומר בא אלינו עם ארוסתו וסיפר שהוא מתחתן ומאוד שמחנו בשבילו, וגם בארי בא לפני כמה זמן להכיר לנו את אשתו. הם מרגישים נוח לספר לנו שיש להם ילדים, כי הם יודעים שאנחנו שמחים בשבילם".
הייתה לירון חברה?
"הייתה לו, אבל הם נפרדו זמן קצר לפני שהוא נהרג. אחרי האסון שמרנו איתה על קשר, אבל באיזשהו שלב היא אמרה שזה קשה לה מדי, והקשר נותק. לא מזמן איתרתי אותה, אבל היא אמרה שהיא לא רוצה קשר, ואני מכבדת את זה".

3 צפייה בגלריה
צילה פיקהולץ
צילה פיקהולץ
צילה עם הדובי של ירון. "כל הזמן צחקנו שהדובון יודע מה עובר עליו בצבא יותר מאיתנו"
( צילום: קובי קואנקס)

ליהיא לפיד הזמינה אותי

צילה למדה עבודה סוציאלית בצעירותה, אך כשנולדו הילדים ויתרה על המקצוע התובעני ועבדה כמנהלת חשבונות באולמי רסיטל. הטלטלה שעברה בעקבות מות בנה הובילה אותה לחפש שינוי גם בחיים המקצועיים, והיא חזרה לעסוק בעבודה סוציאלית בתחום הסיעוד לקשישים.
היא נולדה בפולין לזוג ניצולי שואה, ובגיל שנתיים וחצי עלתה לארץ עם הוריה ואחיה, שהיה בן תשע. אביה, צבי, התחתן בגטו ונולד לו בן, במהלך השנים הופרד ממשפחתו, התגייס לצבא הפולני ולאחר מכן נשלח לאושוויץ. כשחזר לביתו אחרי המלחמה גילה שהוא היחיד ששרד. האם, חנה, הצליחה לעבור את הסלקציה בזכות תושייתה של דודתה, שדחפה אותה לעבר הקבוצה שיועדה לצאת לעבודה. השניים נפגשו אחרי המלחמה, ולמרות שהפרידו ביניהם 16 שנה, הם נישאו ועלו לארץ. כשצילה הייתה בת 13 אמה נפטרה מסרטן, ולפני 16 שנה – שלוש שנים אחרי שבנה נהרג - נפטר גם אחיה מאותה מחלה.
היא גדלה בבית דתי ברמת־גן, למדה בתיכון הדתי "הרא"ה", וויתרה על השירות הצבאי על רקע דתי. "אבא שלי התחנן שלא אתגייס, הוא אמר שאחי משרת בשביל שנינו, אז הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית", היא מספרת.
"שלושה־ארבעה חודשים אחרי שירון נהרג עוד היה לדובון את הריח של הגריז שהוא הביא איתו מהצבא, ואני כל הזמן הלכתי לחדר שלו והרחתי אותו"
את בעלה עמוס, מנהל תפעול באגף התקשוב באוניברסיטת בר־אילן, הכירה באמצעות חמותה, אחרי שזו ראתה אותה בבית הכנסת ביום כיפור. חצי שנה אחרי שנפגשו לראשונה כבר עמדו מתחת לחופה. ברבות השנים נולדו להם שלושה ילדים: הבכור ירון, חן (33), אחות במקצועה, נשואה ואם לשלושה, ואיילה (28), אשת פרסום, נשואה ואם לשלושה.
לאחרונה יצאה האם במיזם הנצחה מרגש לבנה: חלוקת דובונים בשמו של ירון לילדים בעלי צרכים מיוחדים. אחת הראשונות שקיבלה דובון עם הכתובת "מכל הלב, החברים של ירון", היא יעל לפיד, בתם של ליהיא ויאיר לפיד, הנמצאת על הרצף האוטיסטי. "קראתי ריאיון עם ליהיא ויאיר לפיד, שבו הם סיפרו על האתגר הלא פשוט שהם מתמודדים איתו. כתבתי לליהיא בפייסבוק שאני רוצה לתת לבת שלה דובון, היא ענתה לי מיד והזמינה אותי לביתה, ומאז אנחנו בקשר", מספרת צילה.
"אבא שלי גדל בעוני נורא, עבר את המלחמה, איבד את אשתו ובנו, ואחר כך התאלמן מאמא שלי בגיל מאוד צעיר. זה עשה אותו אדם מאוד עצוב. רק כשירון נולד הוא התעורר לחיים"
למה בחרת לחלק דווקא דובונים?
"כשאבא שלי היה ילד הוא חלם שיקנו לו דובי, אבל לא היה כסף לזה, הוא נולד לאב שלחם במלחמת העולם הראשונה וחזר עם הלם קרב. סבא שלי כמעט לא תפקד, ואבא שלי גדל בעוני נורא, עבר את המלחמה, איבד את אשתו ובנו, ואחר כך התאלמן מאמא שלי בגיל מאוד צעיר. זה עשה אותו אדם מאוד עצוב. רק כשירון נולד הוא התעורר לחיים, והיה ביניהם קשר מאוד חזק. הוא נפטר כשירון היה בן עשר, ואני כל הזמן חושבת שאם הוא היה חי כשירון נהרג, הוא לא היה שורד. כשירון היה בן שנה אבא שלי קנה לו דובון ענק, הוא ראה בזה סוג של סגירת מעגל. הדובון הזה ליווה את ירון כל החיים, הוא לא הסכים להיפרד ממנו עד יומו האחרון. בלילה לפני שהוא נהרג הוא עוד ישן איתו, כל הזמן צחקנו שהדובון יודע מה עובר עליו בצבא יותר מאיתנו. שלושה־ארבעה חודשים אחרי שהוא נהרג עוד היה לדובון את הריח של הגריז שהוא הביא איתו מהצבא, ואני כל הזמן הלכתי לחדר שלו והרחתי אותו".

3 צפייה בגלריה
ירון בילדותו, עם צילה  ועם סבו צבי, שנתן לו דובי
ירון בילדותו, עם צילה  ועם סבו צבי, שנתן לו דובי
ירון בילדותו, עם צילה ועם סבו צבי, שנתן לו דובי. "היה ביניהם קשר מאוד חזק"
(צילום: אלבום פרטי)

המטפלת בכתה

בהתחלה רצתה צילה לחלק את הדובונים לילדים של כל האנשים שירון הכיר, חברים מבית הספר ומהצבא שבגרו והקימו משפחות. בהמשך הפרויקט קיבל תפנית כשהוחלט לחלקם לילדים עם צרכים מיוחדים. "הנצחנו את ירון בהרבה דרכים, אני מתנדבת כבר שנים ב'תיכון חדש' שבו ירון למד, ועוזרת בשמו בשיטת NLP לילדים שמתקשים לממש את הפוטנציאל שלהם", היא מספרת. "עשינו ערבי התרמה לטובת ילדים ממשפחות מצוקה, חילקנו משלוחי מנות בבתי אבות, אבל כל הזמן הרגשתי שזה לא מספיק ושברתי את הראש איך להנציח אותו. הרעיון לחלק דובונים עלה וירד, שנים שיגעתי לעמוס את השכל, עד שיום אחד הוא נסע לדרום תל־אביב, מצא את היבואן וקנה ממנו סטוק. התחלנו לחלק את הדובונים ב־3.12.2020 בערב האזכרה של ירון. חילקנו במעון של ילדי איל"ן, בתחנה להתפתחות הילד ובקרוב נעביר גם לאלו"ט, שיחלקו אותם במעונות שלהם לילדים עם אוטיזם".
מאיפה המימון לרכישת הדובונים?
"הכל במימון שלנו. עמוס אמר: 'כל עוד אני עובד ויש לי כסף, אני מממן את זה'. אם יהיה לזה ביקוש מעל לכוחותינו, אולי נבקש עזרה, אבל בקצב הזה אנחנו עוד יכולים לעמוד".
"שברתי את הראש איך להנציח את ירון. הרעיון לחלק דובונים עלה וירד, עד שיום אחד עמוס נסע לדרום תל־אביב וקנה סטוק מיבואן. התחלנו לחלק את הדובונים בדצמבר האחרון, בערב האזכרה של ירון. עמוס אמר: 'כל עוד אני עובד ויש לי כסף, אני מממן את זה'"
יש לכם קשר אישי לילדים עם צרכים מיוחדים?
"לא ממש, אבל לירון הייתה בעיה בתור ילד, מצד אחד הוא היה מאוד סקרן, ומצד שני לא כל כך הצליח בלימודים. היום אני יודעת שהוא היה לקוי למידה ולא ידענו את זה אז. בכיתה א' הוא לא ידע להחזיק עיפרון, ואני באה מבית פולני עם חינוך סובייטי, לא יכולתי לקבל את זה. הוא הילד הבכור שלי, לא ידעתי איך להתמודד איתו, אז שלחתי אותו לפסיכולוג שמאוד עזר לו. בכיתה ז' הוא התחיל לשפר ציונים, הצליח להתקבל למגמת אמנות ב'תיכון חדש', היה יו"ר מועצת התלמידים, נסע מטעם בית הספר במשלחת לארצות־הברית והיה הכוכב של מסיבת הסיום. אם לפני כן פחדתי מה יצא מהילד הזה, בתיכון הוא פרח ונפתחו בפניו המון אפשרויות".
"כשירון היה בן שבע הוא אושפז בבית חולים, ונקשר לתינוק שנולד עם צרכים מיוחדים והוריו נטשו אותו. מאז הייתה לו רגישות מיוחדת לילדים שנולדו קצת שונים, ואנחנו החלטנו לראות בזה צוואה"
למה החלטתם לחלק את הדובונים דווקא לילדים עם צרכים מיוחדים?
"כשירון היה בן שבע הוא אושפז בבית חולים בגלל חיידק טורף, ולצדו במחלקה שכב תינוק בשם אור שנולד עם צרכים מיוחדים והוריו נטשו אותו. במהלך האשפוז ירון מאוד נקשר לילד הזה, עד שיום אחד הוא נעלם. התברר ששלחו אותו לאימוץ, וירון בכה יום שלם בגלל זה. מאז הייתה לו רגישות מיוחדת לילדים שנולדו קצת שונים, ואנחנו החלטנו לראות בזה צוואה ולקחת את זה הלאה".
למי הכי התרגשת להעניק דובון?
"לדוריס, המטפלת של ירון. היא הייתה המטפלת שלי ולמעשה גידלה אותי אחרי שאמא שלי נפטרה, וכשילדתי את ירון, היא גידלה גם אותו. היא הייתה כמו אמא שנייה בשבילו, הוא היה מאוד קשור אליה. לפני שבועיים נסעתי לתת לה דובון, והיא לא יכלה לעמוד בזה, היא פשוט התחילה לבכות. היה לי כל כך קשה לראות אותה ככה בכאבה, כי אני יודעת שהכאב שלה גדול לא פחות מהכאב שלי".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.