משפחת בנישו-ויצמן. יניב (מימין), כפיר ובנותיהם שי וליאור

"הגענו ללידה מאושרים, לא העלינו על דעתנו שנחזור לאוטו עם סלקל ריק"

יניב ויצמן וכפיר בנישו הם אחד הזוגות הבולטים בקהילה הגאה, בעלי עסק שמגלגל מיליונים, הורים לשתי בנות. אבל מאחורי הצילום המשפחתי האופטימי הזה, מסתתרת טרגדיה. עכשיו הם מספרים עליה לראשונה

פורסם: 15.06.21, 07:06
עכשיו, כשהם הורים לשתי פעוטות, שי בת השלוש וליאור בת החודשיים, מסוגלים יניב ויצמן ובן זוגו כפיר בנישו לשתף בפעם הראשונה בטרגדיה שעברו כשבתם הבכורה מתה כשעה לאחר הלידה. "הגענו ללידה מאושרים", מספר ויצמן. "לא העלינו על דעתנו סצנריו שבו יגידו לנו, 'מצטערים, לא הצלחנו להציל אותה', ושנחזור לאוטו עם סלקל ריק". זה אולי האימג' שהכי נצרב בזיכרון בשיחה איתם. שובר לב לחשוב על זוג שמחכה בהתרגשות לבת בכורה וחוזר הביתה בלעדיה.
"ההיריון היה תקין, 'משעמם'", הם נזכרים. בנישו מספר: "החלטנו להשקיע בתהליך הכי יקר עם אחוזי ההצלחה הכי גבוהים. יכולנו לעבור את תהליך הפונדקאות בהודו, ובחרנו בארצות־הברית כדי ליהנות מרפואה מערבית טובה. החלטנו לא ללכת על תאומים, כמו שעושים הרבה בקהילה הלהט"בית, כדי להוריד סיכון".
לקראת התאריך המיועד בקיץ 2016 טסו השניים לעיר פורטלנד בארצות־הברית להיות נוכחים בלידה של הפונדקאית שלהם. כשראשה של התינוקת הגיח החוצה, התברר שחבל הטבור כרוך סביבו. הבהלה התחלפה באימה, כשהתינוקת לא בכתה. לאחר 40 דקות של החייאה, הצוות הרפואי ביקש את הסכמת ההורים להפסיק בניסיונות ולהכריז על מותה של אריאל, השם שנבחר כבר לפני הלידה. בחקירת המוות שנערכה בהמשך התברר כי בשל מצוקה עוברית, התינוקת בלעה מים מקוניאליים (צואה עוברית) ונחנקה. שאיפת מקוניום איננה סיבוך נדיר, אבל הסיכוי למוות הוא נמוך. ויצמן ובנישו התמקמו בצד הרע של הסטטיסטיקה.
אתם זוכרים את הדקות האחרונות לחייה?
בנישו: "אמרו לנו שבסיום ההחייאה זה ייקח כמה דקות עד שהיא תמות והציעו שאת הרגעים האחרונים היא תעשה בידיים של אחד מאיתנו. הסתכלתי על יניב שהיה מפורק כולו, בחיים לא ראיתי אותו ככה, ואמרתי להם שאני אחזיק אותה. ניקו אותה, הלבישו אותה, ושמו עליה כובע חמוד כמו ששמים על כל תינוק חדש שם, ואז הביאו לי אותה. הרגשתי את דפיקות הלב שלה. היה שלב שהיא התנשפה וחשבתי שאולי היא חוזרת לנשום, אבל הצוות הסביר שזה רגע לפני שהגוף נכבה. החזקתי אותה ובכיתי".
ויצמן: "היא הייתה יפהפייה. מושלמת".
בנישו: "הציעו שאת הרגעים האחרונים היא תעשה בידיים של אחד מאיתנו. ניקו אותה, הלבישו אותה ושמו עליה כובע חמוד, ואז הביאו לי אותה. החזקתי אותה ובכיתי"
בנישו: "היה לה שיער שחור ארוך ועיניים כחולות בהירות. פעם ראשונה שאני מחזיק ילדה שנוצרה ממני, המשכיות שלי, אבל זו המשכיות שנקטעה שעה אחרי שנולדה".
ויצמן: "לא הצלחתי ממש לצרוב אותה בזיכרון. אני מתחרט שלא חיבקתי אותה שם בסוף. עכשיו, כאבא, זה הולך איתי שיש לי בת שלא קיבלה ממני את החיבוק. אני משתדל לא לחשוב על זה ביומיום. יש לי שתי בנות מהממות והן ממלאות לי את העולם, אבל אני מתחרט שלא התגברתי על הפחד להחזיק אותה שם, רגע לפני המוות".
זו פעם ראשונה שאתם חושפים את הסיפור הזה. לקח לכם זמן.
ויצמן: "הייתי צריך להיות אבא כדי לדבר על זה, להרגיש שניצחתי את זה. לא רציתי להיות דוגמן אֵבֶל. זה סיפור עצוב, אבל אז יראו תמונה של כפיר ושלי עם שתי הבנות שלנו, וזו תמונה אופטימית".

מסיבה, קפה, התאהבות

ויצמן (46) ובנישו (36), גרפיקאי וארט דיירקטור, זוג כבר 13 שנה ונשואים 11 שנים. בשנתיים וחצי האחרונות הם מנכ"לים משותפים במשרד הפרסום "טינק" שהקים ויצמן (שמגלגל מחזור של 20 מיליון שקל בשנה). ויצמן כנראה לעד ייזכר כאקס המיתולוגי של עברי לידר, נשוא כמה משיריו ("פז'ו צבאית", "ביום שמש יפה"). בכל זאת, הם היו בני זוג שמונה שנים, ועוד בתקופה הקריטית שבה לידר יצא מהארון. אבל ויצמן עתיר זכויות בפני עצמו כפעיל משמעותי בקהילה הגאה וכמי שייסד את ארגון הנוער הגאה "איגי" לפני 20 שנה. הוא משמש חבר מועצת העיר תל־אביב כבר שלוש קדנציות וכמחזיק תיק הקהילה הגאה בעירייה, הוביל להקמת מרכז נוער גאה וקידם את התיירות הגאה שמשגשגת בעיר.
מהרגע הראשון שוויצמן את בנישו נפגשו היה ברור להם שהם רוצים משפחה וילדים. הם הכירו במסיבה במועדון הומואים ידוע אז, "פאג". "היה לי חבר", נזכר בנישו. "הלכתי למסיבה עם חבר טוב אחר. יניב חלף על פניי, הוא לבש גופייה לבנה צמודה. היה לו מראה קצת חנוני וזה משך אותי. בשלב מסוים הוא ביקש ממני את הטלפון, אבל אמרתי לו שיש לי חבר. אני מונוגמי וגם הזוגיות היום עם יניב כזו. גילינו שאנחנו גרים קרוב וקבענו להיפגש לקפה ידידותי. כשנפגשנו בקפה התאהבתי בו מהמשפט הראשון. הוא התחיל לדבר ושטף אותי קסם. מיד ידעתי שהוא יהיה אבא של הילדים שלי. אבל כשהוא ניסה לנשק אותי הזכרתי לו שיש לי חבר".
לקח עוד קצת זמן עד שהפכו לזוג. "כשיניב טס לניו־יורק, נפרדתי מחבר שלי ושיניתי את הסטטוס בפייסבוק. יניב ראה את זה ושאל אותי מה קורה. אמרתי לו שלא התכוונתי שהוא יגלה ככה. הוא שמח. כשהוא חזר לארץ, הגעתי אליו, ומאותו רגע לא נפרדנו".
התחתנתם כשכפיר רק בן 25.
ויצמן: "הצעתי לו נישואים בארוחה משפחתית אצל ההורים שלו במושב יעד. הוא קרוב למשפחה שלו, וזו הייתה הצעת הנישואים הכי מושלמת עבורו".
בנישו: "זה די חריג להתחתן בגיל כזה, אבל זה מהמם. אני מגיל 14 בזוגיות ואני לא סטוציונר. יניב ואני מצאנו אחד את השני וזו ברכה".
בנישו: "כשמסתירים צצות שאלות. כשאין סודות, אין אישיו. נהיה פתוחים גם מול הילדות על התהליך שעברנו כדי שיבואו לעולם"
כבר ב־2010, השנה שבה התחתנו, רצו להתחיל בתהליך ההורות, אבל היו עיכובים בדרך.
בנישו: "היה צריך לקבל החלטה אם להתמקד בעסק או להקים משפחה. אני ניתבתי אותנו לבסס קודם כל את עצמנו, שתהיה קרקע מוצקה. להכין את הקן. זה היה לקחת משכנתא ולרכוש את הבית הזה, ואז גם עלתה הזדמנות לקנות את החלק של השותפים של יניב במשרד הפרסום".
כעבור ארבע שנים סוף־סוף יצאו לדרך, להביא ילד לעולם באמצעות פונדקאית. "אחרי עוד שנה של הכנות והסכמים משפטיים נסענו לפורטלנד לתת דגימות זרע ובחרנו תורמת ביציות אחת, כך שהילדים יהיו אחים ביולוגיים".
ויצמן: "אמרנו שאנחנו רוצים להיות משפחה של בנים. יש משהו בתהליך הרפואי־מדעי הזה שאתה חושב שאתה שולט בהכל, אבל אז קיבלנו תשובה שלי יש שתי עובריות ולכפיר יש שתי עובריות ועובר. החלטנו להחזיר ראשונה את העוברית של כפיר".
איך מקבלים החלטה מי הראשון?
ויצמן עונה תשובה ממיסה: "רציתי שזה יהיה מכפיר. יש בו משהו פרפקט. בשבילי זה היה ללכת על בטוח".
בנישו: "במשפחה שלי יש רק בנים. יש לי שני אחים וגם להם יש רק בנים. אמרנו שנביא נכדה למשפחה".
זוגות הומואים לרוב מסתירים למי שייך כל ילד ביולוגית, כדי שהמשפחה המורחבת לא תַפלה.
בנישו: "כשמסתירים צצות שאלות. כשאין סודות, אין אישיו. נהיה פתוחים גם מול הילדות על התהליך שעברנו כדי שיבואו לעולם".

2 צפייה בגלריה
יניב ויצמן כפיר בנישו ובנותיהם שי ליאור
יניב ויצמן כפיר בנישו ובנותיהם שי ליאור
"מיד ידעתי שהוא יהיה אבא של הילדים שלי"
(צילום: טל שחר)

הבנו שהמצב חמור
חזרה להיריון הראשון. הפונדקאית אנה נכנסה להיריון בקלות, וכל הבדיקות עברו בצורה חלקה. בשבוע ה־35 בנישו־ויצמן, שאיחדו שמות משפחה לרגל הלידה המתקרבת, כבר היו בארצות־הברית.
בנישו: "הפונדקאית התחילה להרגיש התכווצויות, והקדמנו את הטיסה".
ויצמן: "ואז ישבנו וחיכינו. ואכלנו. את רואה אותנו עכשיו אחרי חודשיים בארצות־הברית. נסענו ללידה של ליאור. אנחנו במקור אנשים רזים. אחרי כל נסיעה כזו אנחנו מעלים עשרה קילו. אנחנו גם אנשים שהכי מעודדים אחד את השני לאכול. המבורגר? יאללה. צ'יז על זה? יאללה. צ'יפס? גם כן, יאללה".
כשהם משחזרים את אירועי הלילה ההוא, האוויר הופך בבת אחת לדחוס.
בנישו: "זה היה בשבוע ה־38 להיריון. קיבלנו טלפון מבעלה של הפונדקאית שהתחילו צירים והם נוסעים לבית החולים. אנחנו התאכסנו בפורטלנד, שנמצאת 45 דקות משם. זה היה שישי בלילה ואפשר להבין כמה מהר נסענו. בארץ זה כבר שבת בבוקר, וכולם קיבלו את העדכון שאנחנו בדרך ללידה".
איך הוחלט איפה היא תלד?
בנישו: "היה סעיף בחוזה שהפונדקאית תלד בבית החולים המקומי שליד ביתה. הילדים שלה נולדו שם, וכך היא ביקשה. אחר כך הבנו שבבית החולים בפורטלנד יש טיפול נמרץ ילודים מעולה. אחרינו הסוכנות חייבה את הפונדקאיות ללדת רק שם".
ויצמן: "בית החולים היה שומם. אתה דופק בדלת כדי שיפתחו לך. זה היה מוזר. הגענו לקבלה, ואף אחד לא היה שם, זוכר?", הוא פונה לכפיר.
בנישו: "הובילו אותנו לחדר הלידה ותוך חמש דקות הלידה התחילה. אמא שלי, שהצטרפה אלינו, עמדה מאחוריי וחיבקה אותי".
ויצמן: "התפקיד שלי היה לצלם. שלפתי מצלמה וצילמתי הכל. אני עד היום לא מסוגל להסתכל בתמונות".
מתי הבנתם שהלידה השתבשה?
בנישו: "המוניטור שמנטר את הדופק של התינוקת צפצף כל הזמן. הם אמרו שהם לא מצליחים למצוא את הדופק והביאו מכשיר אחר. הייתה מישהי בחדר שהתפקיד שלה הוא רק לעדכן ולהרגיע שהכל בסדר. שאלנו מה קורה, והיא אמרה שאין מה לדאוג".
ויצמן: "אני זוכר הפסקות חשמל. כל פעם נהיה חושך לכמה שניות ואז האור חזר".
ויצמן: "התפקיד שלי היה לצלם. שלפתי מצלמה וצילמתי הכל. עד היום אני לא מסוגל להסתכל בתמונות"
בנישו: "הלידה התחילה, וכשהתינוקת יצאה ראו שחבל הטבור נכרך לה סביב הצוואר. התירו אותו. אני עומד שם, רואה את זה ומתחיל לרעוד. פיק ברכיים. לא הזזתי את העיניים לשנייה".
ויצמן: "התחלתי לקלוט את הלחץ של הצוות, ומישהי אמרה לי: 'תפסיק לצלם', אבל המשכתי. התחבאתי מאחורי המצלמה. שמו את הילדה על מיטה מחוממת, והיא לא בכתה. זהו, איבדתי את זה. נשענתי על הקיר. זה החזיר אותי לימים הקשים של הלחימה בלבנון. אז הייתי מפקד (מ"פ בנח"ל מוצנח, ת"ב) אבל פה אני בחוסר אונים".
בנישו: "התפללת, אני לא יודע מה עשית שם. שמעתי אותך ממלמל 'בבקשה, בבקשה'. התחננת. אני מטר מהתינוקת ורואה את ההחייאה. ניסו לשאוב לה נוזלים, ואז מישהי מהצוות עשתה לה החייאה עם שתי אצבעות ותוך כדי הזריקו לה תרופות. מזווית העין הצצתי לעבר יניב וראיתי אותו מתפרק על הקיר. אמא שלי חגה בין שנינו".
ויצמן: "היה רגע שהבנו שאחרי כל הזמן הזה, אם לא הצליחו בהחייאה, זה אומר פגיעה מוחית. אתה עובר מתחינה שרק תחיה לתקווה שלא יקרה לה משהו".
בנישו: "הרצתי בדקות האלה חיים שלמים של התמודדות וידעתי שאני רוצה אותה גם עם פגיעה".
ויצמן: "ברור. תמיד אמרנו שלא משנה איזה ילד ייוולד לנו, נקבל את ההחלטה של החיים ונעשה הכל בשבילו, כל עוד הילד לא סובל ויש לו איכות חיים. הצוות הכניס מסך והם התקשרו למומחה בבית החולים בפורטלנד. בדיאלוג ביניהם הבנתי כמה המצב חמור".
בנישו: "אחרי כמעט שעה הגיעה אלינו רופאה ואמרה לנו שהיא ממליצה לנו להפסיק את ההחייאה ולתת לתינוקת ללכת".

לשרוף את הגופה

בנישו החזיק את התינוקת הגוססת בזרועותיו כשוויצמן הסתובב בחדר הלום. "חשבתי על זה שכולם מחכים לעדכון המשמח, להגיד מזל טוב", ויצמן נזכר. "כפיר היה עם אמא שלו, ואני רציתי את אמא שלי. מצד שני, מה אני אגיד לה? זו הייתה השיחה הכי קשה בחיים שלי. היא עונה לי בהיי ובהתרגשות מטורפת, ואני לא מצליח לדבר. אני יודע שעוד רגע אני הורס לה את הרגע המאושר. אני מתחיל לדבר ובוכה, והיא בטוחה שזה בכי של אושר, עד שאני אומר לה 'קרה אסון'. אחותי לקחה ממנה את הטלפון. לה כבר הצלחתי לספר שהילדה מתה".
בנישו דומע: "עולות לי דמעות רק מלחשוב על הטראומה שזה עשה לאמא שלי. הרגע הזה צילק אותה. אחרי שאריאל נפטרה, היא החזיקה אותה במשך עשר דקות".
מה קורה כל הזמן הזה עם הפונדקאית?
בנישו: "היא שכבה על המיטה בהלם. היא ביקשה גם להיפרד מהתינוקת. היא בכתה ונישקה אותה, וכל הזמן התנצלה 'איים סו סורי'".
הם זוכרים שיצאו למסדרון ומיררו בבכי, עד שהצוות לקח אותם לחדר צדדי להתאבל ולהגיד שלום אחרון לתינוקת.
ויצמן: "השיחה עם אמא שלי היתה הכי קשה בחיים שלי. היא עונה לי בהיי ובהתרגשות מטורפת. אני מתחיל לדבר ובוכה, והיא בטוחה שזה בכי של אושר, עד שאני אומר לה 'קרה אסון'"
בנישו: "יש קטע כזה בבית החולים, לשים דיו על כפות הרגליים של כל תינוק שנולד ולהטביע את טביעות הרגל שלו. גם לנו הביאו את טביעות הרגל של התינוקת במעטפה. הם שאלו אותנו אם אנחנו רוצים להביא צלם שיצלם תמונות שלה למזכרת לפני שהם לוקחים אותה. אמרנו 'לא, תודה'. באותו הרגע היה לי ברור שאני לא רוצה שהאסון הזה יגדיר אותנו, שנהפוך להיות הורים שאיבדו בת. החלטנו שאנחנו לא רוצים קבר, מקום להיקשר אליו. החלטנו לשרוף את הגופה ולפזר בים".
מה קרה כשיצאתם מבית החולים?
בנישו: "השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר. התיישבנו על המדרכה ליד האוטו ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו. אני רק רציתי להיעלם".
ויצמן: "חזרנו לדירת ה־Airbnb, לקחנו כדורי שינה, וישנו יומיים. הייתי מתעורר לרגע ובוכה. רק השינה עצרה את הבכי. במשך כל ההיריון שיתפתי בפוסטים בפייסבוק. הכל בחוץ, חברים ועובדים מחכים לשמוע מאיתנו. מה אני עושה עכשיו?".

"למה לא סיפרו לי?"

כשחזרו לארץ, ויצמן פרסם פוסט שתפקידו להודיע לכולם בבת אחת ועל הדרך לחסוך בשיחות מנחמות, סמסים אבלים ומבטים מרחמים. "חזרנו אתמול לארץ אחרי מסע ארוך שהתחיל לפני כמה שנים, ובסופו היינו אמורים עכשיו לחבק בבית שלנו תינוקת מתוקה. אבל למסע שלנו אין סוף טוב", כתב. "איבדנו את התינוקת שלנו במהלך הלידה ואנחנו לא מצליחים לעכל ולקלוט שככה הוא הסתיים... אני יודע שבסופו של דבר נצא מזה חזקים, ובהקדם האפשרי נצא למסע חדש שבסופו נגשים את החלום שלנו להיות משפחה עם ילדים".
איך היו התגובות לפוסט הזה?
"מעבר לתמיכה ולחיבוק התחלתי לקבל טלפונים בעיקר מנשים שסיפרו לנו על לידות שקטות שעברו. אני זוכר שאמרתי, 'איך לא מדברים על זה? למה אף אחד לא סיפר לי שדבר כזה יכול לקרות?'".
אתם עורכים לה אזכרות?
בנישו: "כל שנה, בשישה באוגוסט, היום שזה קרה, אנחנו הולכים לים. יש לנו טקס פרטי שבו אנחנו טובלים רגליים בשקיעה. זו דרך להרגיש מחוברים לאריאל. בשנה שעברה הבאנו גם את שי לים".
בנישו: "רצינו לתבוע את בית החולים. זה 800 אלף שקל שאנחנו צריכים ללידה הבאה. אבל חבר המושבעים במחוז הזה לא תומך בגייז. עורכת הדין המליצה לנו לעזוב את זה"

ויצמן: "לשבוע הראשון של אוגוסט אני קורא אוגוסט האיום. ב־1 באוגוסט היה הרצח בבר נוער, ב־2 באוגוסט שירה בנקי מתה אחרי שנדקרה במצעד הגאווה, וב־6 באוגוסט אריאל נולדה ומתה. תקופה ארוכה כעסתי על הקלות שבה אנשים אחרים מצליחים להביא ילדים".
בדקתם אם הייתה פה רשלנות של בית החולים?
בנישו: "שכרנו עורכת דין וחוקר שבדק את המקרה. רציתי להבין מה קרה, לעשות קלוז'ר. יש עצב וכעס, ואתה רוצה לנתב את זה לאנשהו. התברר שהייתה ירידה בכמות מי השפיר לקראת הלידה, מה שחולל את ההסתבכות. רצינו לתבוע את בית החולים. זה גם 800 אלף שקל שאנחנו צריכים ללידה הבאה".
ויצמן: "המחוז שבו נמצא בית החולים הוא שמרן. חבר המושבעים לא תומכים בגייז. הבנו שגם אם נזכה, הסכום שנקבל לא יהיה גבוה. עורכת הדין המליצה לנו לעזוב את זה ולהסתכל קדימה".

חוויה מתקנת

חודש לאחר האסון כבר היו מוכנים להתחיל מחדש, אבל זה לא היה פשוט. לפונדקאית הראשונה גילו פוליפים ברחם, השנייה החליטה פתאום לנסוע לאלסקה. ואז הגיעה סוזנה.
ויצמן: "היא בן אדם הכי שמח וחי. נכנסנו לתהליך הזה עם חרדות, אתה כבר יודע שדברים יכולים להשתבש. אתה כבר לא משתף אף אחד, אין יותר פוסטים בפייסבוק. אתה רוצה להיות בכל בדיקה רפואית לראות שהכל בסדר וגם אז אתה לא רגוע. סוזנה, שידעה מה עבר עלינו, הכניסה ביטחון וקלילות".
בנישו: "הלידה הפעם הייתה חוויה שונה לגמרי. סוזנה הגיעה לחדר הלידה עם שלושת הילדים שהיא מגדלת לבד. היה רגע שבלידה חיפשו את התנוחה הנכונה, ומישהו אמר תביאו כרית. האחות תלשה את הכרית מהבן שישן. הסתכלנו על זה וצחקנו. ואז התינוקת יצאה והתחילה לבכות, זה היה וואו. כמו גל הדף שמגיע ומנקה את כל המשקעים והטראומות".
ויצמן: "שי נולדה ב־6.6.2018 בשעה שש בבוקר. שנתיים אחרי אחותה המתה. אני זוכר שהרגשתי שהלב שלי נסגר אחרי האסון. לא יכולתי להכיל יותר את הכאב ואמרו לי, תראה שכשהבת שלך תגיע הלב שוב ייפתח, וזה קרה".
במהלך השיחה בנישו מציץ מדי פעם באינטרקום המצלם את ליאור, בתם בת החודשיים. רק לפני שבועיים הם חזרו איתה לארץ. בגלל הקורונה נתקעו עוד חודש בארצות־הברית. בנישו קולט פעייה מהחדר. הוא קם אליה וּויצמן מצטרף אליו. עדיין מרגש ולא מובן מאליו עבורם שהגיעו לרגע שיש להם שתי בנות.
ויצמן: "שי נולדה שנתיים אחרי אחותה המתה. אני זוכר שהרגשתי שהלב שלי נסגר אחרי האסון. לא יכולתי להכיל יותר את הכאב ואמרו לי, תראה שכשהבת שלך תגיע הלב שוב ייפתח, וזה קרה"
סיימתם עם תוכנית הילודה?
בנישו: "נשארו עוד שני עוברים קפואים, והדיבור הוא להביא אותם לעולם".
ויצמן: "הוא ואמא שלו לא משאירים ברירה".
בנישו: "להשמיד נשמע מחריד. זה לא ביצית או זרע. זה מטען גנטי של בן אדם. כל חודש יורדת לנו הוראת קבע של 2,500 דולר לחיסכון, כדי להביא את הילד הבא".
יש ביקורת רווחת על ההומואים בתהליך הפונדקאות, שלא אחת, הם מאיינים את הפונדקאית. פחות מדברים עליה. כאילו הילד הגיע מחסידה ולא מאישה שנשאה אותו תשעה חודשים
ויצמן: "עד עכשיו, עברנו תהליך עם שלוש פונדקאיות ונשארנו בקשר חם וקרוב איתן. הן הפכו להיות חברות טובות שלנו. הן נשים חזקות, מדהימות ועוצמתיות. הן קיבלו החלטה כלכלית להיות פונדקאיות וזה סבבה. עם הפונדקאית הראשונה, אנה, לא היה בהתחלה קשר. היא הייתה בטראומה ממה שקרה והתמודדה עם תחושת אכזבה גדולה".
בנישו: "מימנו לה תהליך פסיכולוגי של חצי שנה לאחר הלידה".
כמו בפעם הקודמת גם הפעם בנישו הוא זה שיצא לחופשת לידה. שניהם יודעים שוויצמן הוא הפנים של משרד הפרסום שמתמחה בפרסום ושיווק לבני נוער וחוגג בימים אלה 15 שנה. חוץ מזה, הם שותפים בסוכנות "לייב" שמייצגת את טיילור מלכוב, ליהיא גרינר ועוד.
ויצמן: "אחרי שכפיר חזר מחופשת הלידה של שי, הבנתי את ההשפעה שלו על העסק. מאז שהוא הפך גם למנכ"ל, העסק טס. הלכנו לטיפול זוגי אחרי הטראומה, והמטפלת המשיכה ללוות אותנו עם השינויים במשרד. הבעיה המרכזית הייתה לתת לו מקום. הייתי צריך להזיז את האגו. הוא המנכ"ל בפועל של העסק. הבנתי שהוא יותר טוב ממני בירידה לפרטים, בניהול הכספי. אני יזם בנשמתי. אני מביא את הרעיון והוא דואג שזה יקרה. גם הבית מנוהל על ידו. בעצם, העברנו את מודל הבית לעסק".
בימים אלה, ויצמן מוציא את ספרו הראשון "להניע נוער (MOTIVATEEN)". הקורונה אפשרה לו לשבת ולכתוב את הספר שכבר שנים רצה לכתוב. "אני מספר את הסיפור שלי כמי שכל חייו היה מדריך ורכז נוער ואז מצא את עצמו במשרד פרסום מוכר דברים לבני נוער. זה היה דיסוננס גדול עבורי. הרגשתי שאני חייב לעשות מהלך של איחוד זהויות. אם בשנים הראשונות בעולם הפרסום הרגשתי עוף מוזר וכמי שצריך לרצות את המשווקים, בהמשך הבנתי שזכות הקיום שלי היא לשווק אג'נדה חברתית. אני עובד עם מותגים שמבינים שלא מדובר רק במכירות אלא גם בהעצמה של בני הנוער. לאט־לאט הגיעו לעבוד איתנו מותגים שהם לאו דווקא מסחריים, כמו צה"ל ומשרד הבריאות, לצד לקוחות כמו סופר־פארם, שטראוס, אֹסם ופוקס".
כריכת הספר "להגיע לנוער"

כשפרסומאי מדבר על אג'נדה חברתית אי־אפשר שלא לגלגל עיניים.
"את יכולה לא להאמין לי, אבל אני בוחן את זה בעיניים של מבוגר אחראי שמבין שתפקידו להביא את תפיסת העולם שלו ולקדם ערכים בעולם שנתפס כציני. זה מגיע מהמקום הכי אמיתי ואותנטי. יהיו כאלה שיזרמו איתי ואיתם אבחר לעבוד, ויהיו כאלה שלא. גם המותגים כבר מבינים שאם הם יפנו לילדים עם תוכן שלא מדבר מתוך עולם הערכים שלהם, הם יקבלו מהם כתף קרה".
אתה משרטט בספר קווים לדור האלפא, הדור שמגיע אחרי דור ה־Z.
"זה יהיה הדור הכי משכיל שהיה פה. בת השלוש שלנו כבר צורכת תכנים בנטפליקס וביוטיוב ושרה באנגלית. בלוח המשפחה בגן יש אבא ואבא ואמא ואמא. עוגת היום הולדת שלה הייתה ללא גלוטן כי יש ילדה צליאקית בגן. זה דור של מגוון, דור שלומד לראות את האחר מגיל אפס. אומרים שעד גיל עשר 50% מהם יקימו עסק כי יבינו את הערך של הכסף".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.