"הזדעזעתי כששמעתי שאיציק סעידיאן הצית את עצמו", מספרת דנה פנחסוב (46). "קודם כל מעצם המחשבה שהוא הרגיש שאין לו שום דרך אחרת לבטא את עצמו, וגם כי אני נפגעת כוויות, נשרפתי ב־50 אחוז מהגוף, ואני יודעת איזה שיקום כואב מחכה לו".
בעקבות המקרה הטרגי אלפי נכי צה"ל קראו "כולנו איציק סעידיאן". גם את מרגישה כך?
"כן. באגף השיקום יש אנשים טובים, הבעיה שבוועדות יושבים פסיכולוגים חיצוניים שתפקידם לחסוך למדינה כמה שיותר כסף על חשבון נכים שמתמודדים עם הקשיים יום יום".
עם אילו קשיים את מתמודדת?
"ההתמודדות היא פיזית ונפשית, בעיקר בלילות. החיוך שלי מגן עליי, אבל הוא רק מסכה. את מה שמתחולל בפנים אני מוציאה בבית. אני מוכרת כפוסט־טראומטית, כי הזיכרונות לא מרפים ממני. אני זוכרת את עצמי עולה באש ואת השקט שאחרי הפיצוץ. מאז אני לא יכולה לסבול שיש שקט סביבי, זה מכניס אותי לפאניקה, חייבת תמיד קולות רקע".
גם את נתקַלת בחוסר אמון של המערכת כלפייך?
"הפציעה שלי הייתה מאוד מתוקשרת, וצוות של 'עובדה' ליווה את השיקום שלי מהרגע הראשון, כך שלא הייתי צריכה להתווכח. אבל אני לא יכולה להגיד שקיבלתי את כל מה שהגיע לי. עם הגיל הבעיות מחמירות, ואני חוששת שאם אגש לוועדה ישפטו ויאשימו אותי. זה עלול לגרום לי נסיגה מבחינה נפשית. הגישה הבסיסית בוועדות היא שכולנו רמאים ושקרנים ובאים לגנוב את המדינה"
"צרחתי שאני נשרפת ואיבדתי את ההכרה. חשבו שאני מתה. פינו אותי עם הגופות, וכשהתחילו להכניס אותן לשקיות, מישהו שם לב שיש לי דופק חלש והטיסו אותי לבית החולים"
איך הגעת להיות החובשת הראשונה במג"ב?
"עשיתי קורס חובשים בצבא ובסופו נשלחתי לבסיס טירונים של מג"ב כחיילת. כשהשתחררתי קיבלתי הצעה להתגייס למשטרה. שובצתי באגף התנועה ולא אהבתי את התפקיד. כשהצעתי את עצמי לתפקיד חובשת במג"ב לא אישרו לי בגלל שאני אישה. נעלבתי והחלטתי להגיש בג"צ נגד המשטרה בטענה לאפליה על רקע מגדרי. ניצחתי והתקבלתי לתפקיד".
איך נפצעת?
"זה קרה לפני 25 שנה. נסעתי באוטובוס לבסיס, ומחבל מתאבד שעלה בשער יפו בירושלים פוצץ את עצמו. התברר שישבתי על טנק הסולר של האוטובוס שהתלקח בפיצוץ. צרחתי שאני נשרפת ואיבדתי את ההכרה. חשבו שאני מתה. פינו אותי עם הגופות, וכשהתחילו להכניס אותן לשקיות, מישהו שם לב שיש לי דופק חלש והטיסו אותי לבית החולים. התיק שלי נשאר באוטובוס, ארבע שעות לא ידעו מי אני, שלחו את הוריי לאבו כביר. הרופאים נתנו לי 48 שעות גג".
איך הצלחת להשתקם?
"במלחמה יומיומית, ניתוחים, השתלות עור, הייתי צריכה ללמוד ללכת מחדש. אחרי שלושה חודשי אשפוז הגעתי לשיקום בהר הצופים אבל לא מצאתי את עצמי שם וביקשתי לחזור לעבודה כחובשת במג"ב. בשגרה הצלחתי פחות לחשוב על הכאב והסבל".
"יש לי בעל מדהים שצועד לצדי עוד מלפני הפציעה. לא חשבתי שהוא יישאר, וגם לא רציתי בזה. ריחמתי על עצמי וחשבתי שזה לא הוגן להפיל על בחור בן 23 תיק כזה. אבל הוא אמר לי, 'אני פה ואני לא הולך לשום מקום'"
מה נתן לך כוחות?
"המשפחה שלי, בעלי, ארבעת הילדים שלי. יש לי בעל מדהים שצועד לצדי עוד מלפני הפציעה. לא חשבתי שהוא יישאר, וגם לא רציתי בזה. ריחמתי על עצמי וחשבתי שזה לא הוגן להפיל על בחור בן 23 תיק כזה. אבל הוא אמר לי, 'אני פה ואני לא הולך לשום מקום'. שנתיים וחצי אחרי הפציעה התחתנו".
במה את עוסקת כיום?
"פרשתי לפנסיה מוקדמת מהמשטרה והפכתי למתנדבת במשרה מלאה. בשמונה השנים האחרונות אני מנהלת את 'תוכנית ילדי האומץ', שמוציאה מדי שנה עשרות ילדים של נכי צה"ל למחנה קיץ בקנדה. עכשיו אי־אפשר לטוס לשם, אז אני מבשלת מדי יום ארוחות לנזקקים ב'בית התבשיל'. ההתנדבות מניעה אותי, היא הדלק שלי".
העצה הכי טובה שקיבלתי: "מאבא ז"ל שאמר, 'שני דברים אי־אפשר להחזיר: מילה שאומרים וכדור שיורים'".
העצה הכי גרועה שקיבלתי: "כשהגשתי בג"צ נגד המשטרה, אמרו שאני עושה טעות, אבל עתרתי וזכיתי".
