לפני כ־12 שנה, בשנת חייה האחרונה, החלה בלנקה פויר לבית שיין להזות. "באחד הבקרים באתי אליה כדרכי, והיא אמרה לי: 'למעלה, בעליית הגג, מסתתרים ילדים. אני שומעת את קולותיהם בלילה. בטח ביום הם חייבים לשתוק'. לקחתי אותה בכיסא הגלגלים שלה לקומה העליונה ב'מעון הרופא', הדיור המוגן שבו הייתה, והראיתי לה שאין שם עליית גג וגם אין ילדים מוחבאים. היא נרגעה", מספרת שולי פויר שיין, תושבת חיפה, עיתונאית, יו"רית אגודת העיתונאים חיפה והצפון, היסטוריונית אמנות ותרבות, מרצה ובעברה אוצרת תערוכות.
האפיזודה הזאת לא הייתה היחידה שחוותה עם אמה באותה שנה. באחד הימים סיפרה האם לבתה שלילה קודם עקבו אחריה שני גברים במעילי גשם, והוסיפה: "הם לא עקבו אחריי סתם. הם בטח מהגסטפו".
"בהזיה הזאת היא חזרה לימים שבהם הייתה פעילה במחתרת הפולנית. באותה תקופה הייתה כל הזמן דרוכה ומתוחה, שמא תתגלה על ידי הגרמנים וגם תיחשף כיהודייה בפני חבריה למחתרת. היא פעלה בה בזהות שאולה של גויה פולנייה", היא אומרת.
"שמעתי מאמי סיפורים מדהימים על פעולות טרור נגד הגרמנים ופיצוץ רכבות ועל הברחת נשק דרך תעלות ביוב. פעם היא אפילו שמה את נפשה בכפה כדי להעביר זר לחברתה שעמדה להינשא בגטו"
באותה שנה, במפגשיה התכופים עם בתה, החלה בלנקה פויר לשחזר את סיפור השואה מנקודת ראותה. היא שמה דגש על הפעילות של בעלה ושלה במחתרת הפולנית, מ־1942 ועד המרד של 1944. "שמעתי מאמי סיפורים מדהימים על פעולות טרור נגד הגרמנים ופיצוץ רכבות ועל הברחת נשק דרך תעלות הביוב שחיברו בין גטו ורשה לצד הארי. פעם היא אפילו שמה את נפשה בכפה כדי להעביר זר לחברתה שעמדה להינשא בגטו". לאחרונה הוציאה פויר שיין את הספר "הדברים שלא נאמרו" (הוצאת כרמל), המבוסס בחלקו על זיכרונותיה של אמה.
אצלנו לא בוכים
פויר שיין (71), בזוגיות פרק ב', אם לשלושה וסבתא לחמישה, נולדה וגדלה כבת יחידה לזיגמונד פויר ובלנקה לבית שיין, שניהם ילידי פולין ושורדי שואה. "אבא היה מהנדס כימיה שעבד בבתי הזיקוק במפרץ חיפה. אמא הייתה מעצבת אופנה, 'האישה הכי אלגנטית בחיפה', שעיצבה בין השאר מלתחות לנשות דיפלומטים ושליחים רשמיים שנסעו לחו"ל. אבא רשם אותי לספריית 'עם עובד', למועדון מוזיקלי ולשירות הבולאי, כדי שאגדל במגוון תרבותי נרחב. האווירה בבית הייתה מלאת מוזיקה ואמנות. בילדותי למדתי בלט ונגינה בגיטרה קלאסית וקיבלתי הכול, אבל לא גדלתי כנסיכה מפונקת. חונכתי לעצמאות וגם לכך שאצלנו לא בוכים. מילדותי אמא נהגה לומר לי: 'אל תבכי. תסבירי ותשכנעי אותי'. כילדה זה לא היה פשוט, כבוגרת הערכתי את החינוך הזה".
5 צפייה בגלריה
בלנקה (שנייה מימין) וזיגמונד (שלישי מימין) עם חברים במחתרת הפולנית. 1944
(צילום: אלבום פרטי)
כמו לרבים מבני הדור שגדל לאחר השואה, לא היו לה סבא וסבתא וגם לא דודים משני הצדדים - רובם נספו. "אבא בכלל לא דיבר על המשפחה שאיבד, ואני יודעת רק את שמות הוריו ולא את שמות האחים. לאמא היה אח שהיגר לדנמרק אחרי המלחמה ונפגשנו איתו מדי שנה. ההורים לא דיברו מעולם על קורותיהם בשואה. אמא אמרה: 'הילדה לא צריכה את התיק הזה על הגב'. היא, לעומת זאת, הייתה מתעוררת בלילות מסיוטים, וכשהייתי ממהרת אליה ושואלת מה קרה, היא הייתה אומרת לי: 'שום דבר. תחזרי לישון'. ככל שבגרתי היה ברור לי שיש שם סיפור שלא מספרים לי".
לחמנייה עם ציאניד
בלנקה לא דיברה על השואה אבל סיפרה שהייתה חברה במחתרת הפולנית. "הוריי נישאו חצי שנה לפני המלחמה. כשגרמניה הפרה את ההסכם להדדיות עם רוסיה ופלשה לפולין, הם קיבלו מכתב מאחותה של אמא בוורשה: 'תעברו לצד שלנו ותינצלו'. הם עשו זאת וחיכו למסמכים מזויפים שאחותה הבטיחה לספק להם. האחות, שהייתה נשואה למנהל תחנת הרכבת בוורשה, שככל הנראה לא היה יהודי, הייתה פעילה במחתרת הפולנית. המסמכים המזויפים שסיפקה להם עזרו להם לחיות בזהות של פולנים לא יהודים ואף להצטרף כמוה למחתרת. אבל סופה של האחות היה רע. באחד הימים זיהה אותה מלשין פולני והסגיר אותה לגרמנים. היא נשלחה למחנה עבודה ומשם חולצה בדרך לא דרך ושבה לפעילות. בהמשך שוב נחשפה ונעצרה על ידי הגסטפו. בפתק שהצליחה להבריח להוריי כתבה: 'לא אתן להם את התענוג לתלות אותי. עוניתי ולא סיפרתי'. אבא שלי שיחד את אחד השומרים שהסכים להבריח לה לחמנייה עם ציאניד, והיא התאבדה ערב הוצאתה להורג".
גם אחרי מותה הטראגי של האחות המשיכו בלנקה וזיגמונד פויר את פעילותם במחרת הפולנית. חבריהם למחתרת לא ידעו שהם יהודים.
סיפרת לחברייך שההורים היו חברים במחתרת?
"לא חשבתי שצריך לספר. גדלתי בשכונת נווה שאנן בחיפה, כל חבריהם של הוריי היו ניצולי שואה, וכמוהם הורים של רבים מחבריי. אבל הוריי לא היו 'שואתיים'. הם לא היו בגטאות ובמחנות ריכוז, ואולי בגלל זה לא היו בבית סימפטומים שאפיינו ניצולים רבים. אחרי המלחמה הוריי נשארו בפולין, וכשהתרבו הפוגרומים נגד יהודים, עזבו למינכן שבגרמניה. אמא למדה שם עיצוב אופנה ואבא כימיה. ב־1948 עלו לישראל. כאן, במקביל לביסוס המשפחה, אמא הייתה פעילה בהמון ארגונים. לדעתי זה היה ניסיון למנף את הטראומה לתרומה ולעשייה חיובית".
סיפורים בטפטופים
שולי עצמה סיימה את בית הספר הריאלי ושירתה בצבא כמורה חיילת. בהמשך עשתה תואר ראשון במדע המדינה ותולדות האמנות באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטה העברית. כשחזרה לחיפה, ניהלה גלריה עירונית לאמנות, הקימה משפחה ובמקביל כתבה בירחון "את" ובמוספים של "מעריב". במשך שנים שימשה ככתבת ברשת ב' של קול ישראל.
איך היו יחסייך עם אמך לאורך השנים?
"היינו קרובות מאוד. שיתפתי אותה בחיי ובחוויותיי, בילינו המון יחד, טיילנו יחד גם בחו"ל, עשינו קניות ביחד. היה לה טעם נהדר, והיא הייתה חברה מצוינת".
ניסיונם של ההורים לחסוך מבתם את כובד השואה לא הצליח. "הייתי אובססיבית לנושא. כשהייתי בת 15 נסעתי עם אמא לחו"ל וביקרנו בבית אנה פרנק ובמוזיאון השואה בדנמרק. זה עורר אותי לחשוב מה הרגישו בני הנוער, שהיו בגילי אז וחיו חיים טובים כמוני, ויום אחד התהפך עליהם עולמם הבטוח ופתאום הם נסגרו בגטאות ואיבדו את ילדותם. כשהצעתי את הנושא כעבודת גמר במקום בחינת בגרות, קיבלתי כמנחה את שרה נשמית, שהייתה לוחמת בגטו ורשה. נכנסתי לעובי הקורה. הגעתי לעזבונות שכתבו בני נוער בתקופת השואה, עשיתי עבודה יסודית שהיא ספר ממש וקיבלתי פרס מבית הספר וממשרד החינוך".
"ידידים ביקשו מהוריי לשמש סנדקים לתינוקם בטקס ההטבלה. אמא נבהלה, אבל לא יכלה לסרב. למזלה גילתה שהיא רק צריכה לחזור על דבריו של הכומר. היא דיברה הרבה על הפחד שמא זהותם היהודית תתגלה"
אחרי עשרות שנים של פעילות בתחום האמנות והתרבות החלטת לחזור לנושא השואה ולכתוב ספר על נשים שהן דור שני.
"הכול החל בשנת חייה האחרונה של אמי. בכל ביקור שלי אצלה, אחרי שנים של אלם בנושא, היא נפתחה וסיפרה לי סיפורים בטפטופים. רציתי לכתוב אותם בפגישות, אבל היא סירבה לכך. הקשבתי ובכל פעם ירדתי לאוטו וכתבתי על פתקים, כדי שלא אשכח, וחזרתי אליה בציפייה שעוד סיפור יצוף. הסיפורים צפו ועלו - על סיכון חיים, על פעמים שבהם כמעט נתפסו וגם על מקרים שנשמעים בדיעבד מצחיקים אבל לא היו כאלה כשהתרחשו. למשל, ידידים ביקשו מהם לשמש סנדקים לתינוקם בטקס ההטבלה בכנסייה. אמא נבהלה, אבל לא יכלה לסרב. למזלה גילתה שהיא רק צריכה לחזור על דבריו של הכומר. היא דיברה הרבה על הפחד הנורא שליווה אותם כל הזמן, שמא זהותם היהודית תתגלה".
גירושים בגיל 62
כשהאם נפטרה, נשארה פויר שיין עם ערימת פתקים והחליטה לקבצם לספר סיפורים. בהמשך שינתה את החלטתה ויצרה סיפור מסגרת של סדנה שאליה מתקבצות נשים שהן דור שני לשואה, אשר גדלו בצל סודות. לכל אחת מהן יחסים מורכבים עם אמה השורדת, שמשפיעים על חייהן גם בבגרותן.
שש הנשים נפגשות בחדר קטן בחיפה, בניסיון להתיר סבך של חידות. הן באות לסדנה כדי להכיל את הסודות שעמם גדלו, להתמודד עם הדברים שלא נאמרו, לסלוח לאימותיהן ניצולות השואה ולהמשיך הלאה בחייהן. עלילת הספר נעה בין שנות ה־40 הסוערות של המאה ה־20 ובין ההווה. המשתתפות עוברות מסע מטלטל שמשנה את חייהן. "כל הסיפורים והדמויות דמיוניים, חוץ מהסיפור האמיתי של הוריי, אבל אני לא נמצאת כדמות בספר. סיפורם מסופר באמצעות דמות מומצאת של נכדה, דור שלישי לשואה. אני מאמינה שגם בני הדור השלישי מושפעים מהשואה", היא אומרת.
את הספר התחילה לכתוב זמן קצר אחרי מות אמה, לאחר שערכה תחקיר מקיף על התקופה. אחרי כשנה הגיעה לעורך יחיעם פדן ז"ל, שכתב לה: "קדימה, תתחילי לעבוד".
"הנחתי את הספר בצד עקב אירועים בחיי האישיים, שכללו גירושים בגיל 62 והתארגנות מחודשת. באותה תקופה עסקתי במקביל בעבודת דוקטורט בנושא קשב וריכוז, אבל גם זה נזנח. חזרתי לטיוטת הספר רק בסגר הראשון של הקורונה. שכתבתי הכול מנקודת מבט חדשה ובתחושה שהפעם הנושא בוער בעצמותיי. לצערי, פדן נפטר בלי שהספיק לראות את הספר יוצא לאור".
אילו תגובות את מקבלת?
"הספר עוסק בנשים, אבל התגובות מגיעות גם מגברים וגם מצעירים בני הדור השלישי. מתברר שגם כאלה שנולדו שנים רבות אחרי השואה גדלו אצל בני הדור השני בצל סודות ונושאים שעליהם לא דיברו בבית, במעין העברה בין־דורית. חלק מהקוראים מצרים על כך שכשיכלו לשאול, לא שאלו, וכיום - כשהם מתעניינים בנושא - אין להם את מי לשאול. כשאני מרצה על הספר ועל הדברים שלא דיברו עליהם, אני מרגישה שליחות. אולי בזכותו אנשים יצליחו לשאול את השאלות כשיש עוד שורדים שיכולים לספר - בטח בימים אלה, כשהאנטישמיות מרימה ראש".
