מה שלומך בימים אלה?
"מנסה לנשום. קמתי היום עם חרדות כלכליות. מצד אחד, כואב לי להפסיק את מה שאני עושה, את הסיפוק בעזרה לנשים אחרות. חשוב לי להמשיך לסייע, אבל מבחינה כלכלית אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי".
כבר 16 שנה, מאז ששלושת ילדייך, עומר (9), רוני (8) ואור (5), נרצחו על ידי אביהם, את סופרת, מרצה ומאמנת אישית.
"כן, וזה מה שאני יודעת לעשות. ההרצאות הן מקור ההכנסה העיקרי שלי, אבל הן מתרכזות בעיקר בנובמבר, ביום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, ובמרץ - ביום האישה. אי אפשר להתקיים כל השנה מעבודה של חודשיים".
עכשיו יצאת עם קמפיין מימון המונים לספר הרביעי שלך, "הכלוב", שעוסק בין היתר באלימות סמויה. איך נולד הספר?
"בנובמבר שעבר החלטתי לשתף את העוקבים בפייסבוק שלי בסיפור על אלימות סמויה. בכל בוקר שלחתי פרק. היה לי ברור שהגיבורה תשלם בחייה. רציתי להראות מה המחיר שמשלמים כשלא יודעים להבחין בין אובססיה לאהבה אמיתית. אבל לאט־לאט התאהבתי בדמות, הפסקתי לכתוב בפייסבוק והחלטתי שזה יהיה ספר. במהלך הכתיבה הבנתי שהסוף לא חייב להיות כמו הסוף שלי ונתתי לגיבורה סיום אחר. באיזשהו אופן, בזה שהצלתי את הגיבורה, אני מצילה גם את עצמי".
"לא ידעתי שאני חווה אלימות, כי הוא לא הטריד אותי פיזית. אבל לאט־לאט הבנתי כמה פחדתי והדחקתי את המציאות"
מה חשוב לך שהקוראות ייקחו מהספר?
"שידעו לזהות מתי אהבה הופכת לכלי של שליטה. הרבה נשים לא יודעות להבחין בין בעיות תקשורת ובין אלימות מילולית. אם במהלך ויכוח עם בן הזוג הלב שלך פועם במהירות, את מרגישה כיווץ בגרון ורעד בגוף, זה סימן אזהרה. אני זוכרת שפעם חיפשתי חליפה שלי ולא מצאתי. שאלתי את הרוצח איפה היא, וכשהוא הבין שאני לא מרפה, הודה שזרק אותה. אז רק כעסתי קצת. היום אני מבינה שזו הייתה עוד נורה אדומה. לכן אני עומדת על במות ואומרת שזה מתחיל בקטנות. זו מפלצת שככל שאת מזינה אותה, היא גדלה, וככל שאת מוחקת את עצמך, היא מתעצמת. אני לא מאשימה את עצמי שלא קמתי והלכתי. הפחד שיתק ואף אחד לא דיבר איתי על זה".
בעצם, לא הבנת שאת חיה בבית שיש בו אלימות.
"לא ידעתי שאני חווה אלימות, כי הוא לא הטריד אותי פיזית. חיינו בבית שלכאורה היה בו שפע, אבל לאט־לאט הבנתי כמה הדחקתי את המציאות, המוח לא הסכים להתמודד עם האמת. רק בדיעבד, כשצפו אירועים מהעבר, למדתי שיש אלימות מילולית, חברתית, כלכלית ופסיכולוגית".
הכתיבה מסייעת לך להתמודד עם הכאב?
"כתיבה היא כלי תרפויטי בשבילי. בכל ספר שאני כותבת יש משהו ממני. שני הספרים הראשונים - 'לעוף בניגוד לחוקי הטבע' ו'ניצחון הרוח מא' ועד ת'' - היו אוטוביוגרפיים. הספר השלישי, 'לעוף על כנפי מלאך', היה רוחני יותר, והספר הזה הוא מותחן פסיכולוגי פלילי, ויש בו מוטיבים של האלימות הסמויה שאני עברתי. ברגע שאני כותבת, אני מתחברת לעולמות אחרים וזה מרפא אותי. חושבים שזה קשה לי, אבל לא - בשבילי זה סוג של ריפוי כי אני מקבלת שיתופים, חיבוקים ומילים מרגשות, וזה נותן לי כוח".
יש מחשבות על זוגיות חדשה?
"כרגע אני משקיעה יותר בבית ובשי לי, בתי בת ה־10. אני לא יודעת אם ויתרתי על זוגיות. אני מניחה שאם אפגוש מישהו, זה יכול לקרות, אבל אני לא עושה צעדים בשביל זה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"'תחיי איך שאת רוצה'. אחרי הטרגדיה הבנתי שאין לי יותר מה להפסיד, אני מפסיקה לרַצות וחיה איך שבא לי".
והעצה הכי גרועה?
"איך שקמתי מהשבעה מישהי אמרה, 'את צריכה להבין שדברים לא קורים סתם'. היא חטפה ממני ומאז לא דיברנו".








