30 ילדים מגיעים בבוקר לגן או לכיתה. המקום נקבע עבורם, מסגרת הזמן וסדר היום נקבעו עבורם. הילדים שנמצאים איתם נקבעו עבורם. הצוות שמנהל את האירוע נקבע עבורם. או כמו שהם אומרים: "מחליטים עליי". אז מה נותר להם לעשות? להביע את דעתם ואת שביעות או חוסר שביעות רצונם מהסיטואציה בכלל ומהאינטראקציות הקטנות לאורך היום בפרט. מוּכר?
קצת כמו החיות שבתיבת נח, אין להם לאן לברוח במסגרת הזמן שבה הם שם, ויש חיות קבועות שהן השותפות שלהם למסע. מרוצים או שלא – זה מה יש. אז מה קורה? מתחילים החיכוכים. "הוא אמר לי", "היא לקחה לי", "הם לא משתפים אותי", "הוא חטף לי מהיד", "אני הייתי קודם", הרבה האשמות ו"זה לא פייר" מפי הילדים, בעיקר בחודשים הראשונים ללימודים, עד שמסתגלים ומכירים. כי הרבה יותר קל לכעוס על ילד שאני עדיין לא מכיר מאשר על החבר הטוב שלי, שגם אם כעסתי עליו – כנראה נשלים אחרי זמן קצר.
תרגילים באמפתיה
אז איך מלמדים את הילדים לא "להיתקע" על סיטואציות, לזרום ובעיקר להרחיב את נקודת המבט ואת תחושת ה"לא פייר" או ה"אכלו לי שתו לי" שהם חוזרים איתה הביתה וזורקים עלינו?
כמו שמלמדות מדריכות ההורים: חשוב לתמוך בילד שלנו, לגבות אותו ולהיות אמפתיים לסיפור שלו ("כן, אתה צודק, זה באמת לא נעים שלוקחים לך/ אומרים לך..."). לצד זאת, חשוב לא פחות לתת לו להבין שיש עוד נקודת מבט, וכדאי שנשים את עצמנו לרגע בנעליו של הילד האחר: מה הוא מרגיש וחושב. וככה אני כהורה גם מציע אמפתיה וגם מתרגל את הילד שלי באמפתיה (אמפתיה משמעה שאני מבין את המקום של האחר, לא שאני מזדהה איתו).
"היינו בימים קשים של התכנסות בבית עם הילדים, ממ"ד ואזעקות. הבנתי שלשבת ולחכות לתקווה זו לא הדרך"
בספר הילדים החדש שכתבה ואיירה רעיה קרס, "התיבה" (הוצאת עם עובד, נבחר ל"ספריית פיג'מה"), בהשראת הסיפור התנ"כי, אין מבוגר אחראי שיתווך לילדים (כלומר, לבעלי החיים) את הסיטואציה. נח מיודענו נעדר מהסיפור, והחיות צריכות לנהל בעצמן את הסיטואציה. כך מתחילות רכילויות, תלונות והפניית אצבע מאשימה.
מי גנב את העוגיות?
הסיפור מציג את הצפיפות בתיבה, שכל פיפס קטן עלול להפר את השלווה המדומה בה, קצת כמונו במצב של מלחמה, מנסים לשמור על "שקט תעשייתי" עד האזעקה הבאה. ופתאום שפריץ: מי פתח את החלון של התיבה והמים נכנסו פנימה? מתחיל זרם ההאשמה בין החיות: העכבר מאשים את הפיל, הפיל את הג'ירפה, הג'ירפה את דוב הנמלים ודוב הנמלים את הארנבת – לי זה הזכיר את שיר־משחק הילדים מילדותנו "מי גנב את העוגיות מהמטבח", וקרס מעידה שהשיר התנגן גם בראשה כשכתבה את הסיפור.
החיות מתווכחות ביניהן. כל חיה שהואשמה מציגה את נקודת מבטה – זווית שעליה החיה המאשימה כלל לא נתנה את דעתה – ומאשימה בתורה את החיה הבאה. כך מתקבלת שרשרת האשמות, כמו אצל הילדים שלנו שחוזרים ומאשימים את חבריהם או את אחיהם. הסיפור עוזר לנו לבקש: בואו נעצור רגע ונשמע מה יש לאחר לומר (או ננחש, אם הוא לא כאן). אולי זה בכלל לא הפיל, הג'ירפה, דוב הנמלים או הארנבת? אולי זו היונה, והייתה לה סיבה טובה? אם רק תהיה לנו אוזן קשבת, נוכל להיות פנויים להקשבה.
קרס (48) מחולון, אמא לשניים, היא מאיירת ומעצבת מבוקשת שאיירה רבים וטובים מספרי הילדים שעל המדף שלנו, ומרכזת את מסלול תקשורת חזותית ואינטראקטיב בלימודי התעודה של המכון הטכנולוגי חולון (HiT). זהו הספר הראשון שכתבה אחרי עשרות ספרים שאיירה, והוא נולד במקרה. היא התכוונה לאייר סיפור ילדים בחממה של מאיירים ישראלים ואמריקאים של קרן גרינספון, ואז הגיע 7 באוקטובר. הטקסט היפה והעליז שהיה בידיה פתאום לא התחבר למצב הרוח הלאומי והאישי.
"היינו בימים קשים של התכנסות בבית עם הילדים, ממ"ד ואזעקות, ייאוש וחוסר תקווה כללי", נזכרת קרס. "נתקלתי במשפט של ינון מעוז: 'תקווה היא פעולה, היא לא משהו שאפשר למצוא, היא לא משהו שאפשר לאבד, היא משהו שאנחנו עושים'. זה הדהד בי. הבנתי שלשבת ולחכות לתקווה זו לא הדרך, צריך לעשות. חשבתי על סיפור נח. אולי גם בגלל הסערה שהייתה אז בחוץ – היונה יצאה מהתיבה כשלא הייתה סיבה לחשוב שיש תקווה. מתוך זה התחלתי לבנות את הסיפור.
"זה סיפור שמתרחש בין שווים, הגאולה לא מגיעה מדמות מנהיג חיצונית. הלב של הסיפור מבחינתי הוא שתקווה אינה ההפך מפחד, אלא שהיא חיה לצד הפחדים. דרך שינוי נקודת המבט הזאת הבנתי שאני לא צריכה לוותר על הפחדים או להדחיק אותם, אלא שאפשר לקוות לצד הפחד. זה התחיל ממקום אישי, הייתי צריכה להראות לילדים איזושהי התנהלות נורמלית, לראות מעבר למה שקורה כרגע אופציה לטוב עתידי".
צעד אחורה
לבעלי החיים בסיפור יש אינטרסים סותרים: העכבר חושב שהפיל פתח את החלון כדי לקרוא תרועת ניצחון, הפיל בטוח שזו הג'ירפה שרצתה למתוח את הצוואר, הג'ירפה מניחה שדוב הנמלים רעב, ודוב הנמלים מצידו בטוח שזו הארנבת שהייתה צריכה קצת שקט.
"הארנבת היא אני, היא מוצפת עם כל הילדים", צוחקת קרס. "במלחמה הייתי עם שני ילדים בבית והיו הרבה ריבים והאשמות הדדיות. כהורה, האינסטינקט שלי הוא הרבה פעמים לנהל את הסיטואציה. אבל לפעמים כשלוקחים צעד אחורה ולא מתערבים, הסיטואציה מתנהלת. למרות שהילדים (או החיות) חושדים זה בזה ומאשימים זה את זה, הם נשארים בתקשורת. כשרק מקשיבים מהצד, מבינים שיש ביניהם קשר עמוק.
"חשוב לזכור שלילדים יש שליטה על נתחים מצומצמים בחיים שלהם, כי את רוב הדברים קובעים להם המבוגרים. זה הופך כל מריבה קטנה למשמעותית, כי זה המקום שאני כילד יכול לייצר לעצמי שליטה. גם החיות נמצאות במציאות שנכפתה עליהם, אין להן חופש תנועה והאפשרות שלהן להציג את הצד שלהן בסיפור משמעותית מאוד".
הסיפור יוצא מהתיבה ונכנס אליה, והשוני בין הפנים לחוץ מודגש מאוד באיורים. בספר שכתבה כאמור מאיירת, מודגש עוד יותר שהטקסט משרת את האיורים, ולא האיורים מעטרים את הטקסט.
"הסיפור בנוי מנקודות מבט שונות", מסבירה קרס. "בכפולת עמודים אחת מוצגת נקודת מבט מסוימת (למשל, של העכבר) ובבאה אחריה – נקודת המבט ההפוכה (למשל, של הפיל); יש את כפולת העמודים של המציאות (הפנים של התיבה) ויש הכפולה של הפנטזיה, השחרור (החוץ, שהוא הדמיון של החיה המאשימה). זה חלק מהעולם של הילדים: תמיד למישהו אחר יותר כיף מאשר לי, תמיד ההורים שלו מרשים לו יותר מסכים או יותר ממתקים או לישון עד מאוחר.
"העמודים של הפנטזיה הם עמודים בלי טקסט, והם מאפשרים לילד להמציא סיפור משלו. זה היופי בספרים לפעוטות, הטקסט בהם מצומצם. הסיפור פוגש את הילד איפה שהוא נמצא ויכול לראות בו את עצמו. הטקסט גם מחזיק אמירה וגם נתון לפרשנות, ואפשר להוביל איתו שיחות לכיוונים שונים".
למה דווקא תיבת נח?
"בסיפור יש מציאות של קפסולה. זו יכולה להיות מציאות של בית, גן או כיתה: אנחנו סגורים עם אחרים למשך זמן מסוים ויש אינטרסים ויש קונפליקטים, חששות ורצונות סותרים. צריך למצוא את הפתרון להתנהל עם זה.
"הספר מציג כל האשמה כנקודת מבט ברורה ונחרצת. לחיה שמואשמת יש טיעונים שמשנים את נקודת המבט, וזה מלמד את הילדים שאפשר להסתכל על אותה סיטואציה משני כיוונים שונים וזה ייראה אחרת, אולי אפילו הפוך. אם נקשיב לאחר פתאום אפשר להטיל ספק בדברים שחשבנו, ולראות שמישהו רואה את הדברים אחרת.
"הקטליזטור של הסיפור הוא הפתיחה של החלון. בתחילת הסיפור ברור שזה דבר לא נכון לעשות ושצריך לחפש את האשם, ובסוף הסיפור מבינים שזה דבר חיובי. כלומר, לא תמיד אנחנו יכולים לדעת לאן פעולה או שינוי יובילו, לפעמים המציאות יכולה להפתיע אותנו גם בצורה חיובית. נקודת הסיום היא המפגש בין הפנים והחוץ – יציאה מעצמנו מהלופ הפנימי במקום להתכנס בתוך הפחד שמזין את עצמו".
