אחרי שנים של טיפולי פוריות נראה היה שזה קורה. מאמנת הכושר אירה דולפין (46), אמא לשניים (אביב בן 15 ואור בת 12), קיבלה לפני כחמישה חודשים הודעה שעובר אחד נקלט. "האמת, לא ציפיתי", היא מספרת. "בתהליך IVF עושים בדיקת דם שבועיים אחרי כדי לבדוק אם העובר נקלט, אבל בגלל הייאוש הגעתי למצב שאני לא עושה את הבדיקה הזאת. אחרי חודש, כשלא קיבלתי וסת, הלכתי להיבדק. אני זוכרת שבדרך לשם אמרתי, 'לא משנה מה התוצאה, אני את השבת הזאת שומרת'. כעבור יומיים קיבלנו תוצאה חיובית. בהמשך עשיתי בדיקה נוספת, ובדיקת הבטא כבר הייתה ממש גבוהה, היריון תקין, נורמלי".
איך הרגשת?
"הייתי המאושרת באדם. פשוט התהלכתי על עננים. בדרך כלל אני לא בן אדם שמחייך, ופתאום היה לי חיוך על הפנים. הייתי בעולם משלי, אי אפשר היה להעציב אותי או להכעיס אותי".
ואז?
"יום אחד הרגשתי קצת לא טוב, כאב ראש כזה, כאילו שהתייבשתי. הלכתי לבד למוקד וגיליתי שאין דופק. זה היה בשבוע ה־14, כבר סיפרנו על ההיריון לילדים. בהתחלה הייתי בשוק. ביקשתי שיבדקו אותי שוב. את לא רוצה לקלוט, את לא רוצה להאמין. את רוצה רגע שנייה לצבוט את עצמך. זו מפולת, הכול קורס, כל המגדל. אבל מהר מאוד עשיתי סוויץ'. הגעתי הביתה, זרקתי מהמגירה את כל הנרות והכדורים, ואמרתי לבעלי, 'תברר איך עושים הפלה היום!'. ואז גיליתי שהפלה זה הליך ביורוקרטי מתיש. הייתי צריכה לחכות כמעט שבועיים עם הדבר הזה בפנים. זה היה מזעזע. כל מה שאת רוצה שזה יֵצא ממך".
"הפרופסור שמטפל בי שאל 'למה חיכית לגיל 40'. אבל לפני כן בכלל לא עברה בי המחשבה להקפיא ביציות".
המקום הזה, שמאלץ אותה לעצור רגע ולחשוב מה הלאה - זר לה. "מהרגע שעליתי לארץ, אני תמיד במרוץ", מודה דולפין. "זה החינוך של ברית המועצות שהגעתי איתו - מרגע ששמו אותי בגיל 12 בקריית גת עם סנדלי שורש, תמיד הייתי מוכוונת מטרה. בהתחלה ללמוד את השפה, להיות צברית אסלית, אחר כך לעזור כלכלית להורים ששטפו מדרגות, לדאוג לאחותי ואז להרים את עצמי. בגיל 18 כבר גרתי בדירה לבד והיה לי אוטו. ככה זה היה גם בקריירה, תמיד שאפתי להיות ראשונה, לפתוח עוד מקום, להשיג עוד תוכנית טלוויזיה. עכשיו זו הפעם הראשונה שאני יושבת בבית ואין לי תוכנית".
הכמיהה לילד שלישי התעוררה כחלק ממשבר גיל 40. "הרגשתי שמשהו חסר. הילדים גדלו, חינכנו אותם להיות עצמאים, ספורטאים, יש תקופות שהם נוסעים למחנות אימונים, שבוע־שבועיים לתחרויות בחו"ל. גם פתאום בקריירה משהו נרגע".
איך זה היה פעם?
"היו שנים שלמות שלא הייתי בבית, הילדים היו עם בעלי אורן, ואני הייתי נטענת מבחוץ. היו לי ארבעה עסקים, תוכנית טלוויזיה, ואז עשיתי 'הישרדות' ופספסתי המון. הבת שלי עלתה לכיתה א' ולא הייתי פה. זה שבר אותי. אני מרגישה שלא ביליתי איתם מספיק, שפתאום הם גדולים ויוצאים לחופשי, שזה מה שהרבה אמהות רוצות, ואני רק רוצה להיות איתם. זה עבר לי מהר מדי ולא מיציתי את זה, אני רוצה לעשות תיקון. ובלי קשר, בגלל שבאתי ממשפחה קטנה אני רוצה משפחה גדולה".
אבל מעולם לא חשבת להקפיא ביציות?
"הפרופסור שמטפל בי שאל, 'למה חיכית לגיל 40, למה לא באת קצת קודם, היה יכול להיות קל יותר'. אבל לפני כן לא עברה בי מחשבה להקפיא כלום. אנשים אמרו לי, 'יש לך ילדים, סו פאקינג וואט', אבל את הכמיהה לילד אי אפשר להסביר. זה משהו בעצמות, אפילו עמוק יותר, וככל שאת מנסה יותר ולא מצליחה, זה בוער עוד יותר. בתחילת הטיפולים הייתה אופטימיות, הרופא חשב שזה יקרה מהר כי היו לי הריונות תקינים, ובכל מחזור של שאיבה הוציאו המון ביציות. הבעיה הייתה שהן לא השתרשו ברחם".
"אנחנו בית חילוני לחלוטין, לאף אחד במשפחה הקרובה או הרחוקה אין קשר לדת. הם לא שומרים שבת, אבל הם מכבדים ותומכים. הבן שלי מניח תפילין וחשוב לו שנעשה קידוש ביום שישי"
אורן שיתף איתך פעולה?
"הוא לא היה באותו סטייט אוף מיינד. זה היה המשבר שלי והג'וקים שלי, אבל הוא מאוד רוצה את זה בשבילי. הוא גם מבין שזה יכול להכניס הרבה אור, הרבה שמחה הביתה, והוא גם רואה כמה אני נלחמת על זה. אני חווה אותו מחויב ומסור".
באיזה שלב שיתפתם את הילדים בתהליך?
"לא בשלב הראשון, אבל כשהם טיפה התבגרו ואני הייתי צריכה להתאשפז, לשאוב ביציות ולהחזיר, סיפרנו להם. הם מאוד עודדו, היו מאוד־מאוד רגישים. יש להם אינטליגנציה רגשית מהגבוהות שנתקלתי בה".
הקבר של הרבי
במקביל לניסיונות להביא ילד לעולם, התחזקה אצלה האמונה. זה קרה לדבריה ב־10 באוקטובר, אבל הזרעים נזרעו עוד קודם: "נסעתי עם שרון אדם וברכה שילת, שמוציאות משלחות 'מסע מנהיגות לאחדות' לניו יורק לקבר של הרבי מלובביץ'. היינו איזה 20 בנות, ביניהן נטלי דדון, ג'ני צ'רוואני, טהוניה, אלין ומירי כהן. היו הרבה דיבורים על אמונה והתחזקות, בהתחלה ממש לא הייתי קשורה לזה, נסעתי בשביל הטיול, כי מעולם לא הייתי בארצות הברית. אבל התחברתי מאוד לכוונות. התחילו שם ניצוצות כאלה. היום אני שומרת שבת".
איך הגיבו בבית?
"אנחנו בית חילוני לחלוטין, לאף אחד במשפחה הקרובה או הרחוקה אין קשר לדת. הם לא שומרים איתי שבת, אבל הם מאוד מכבדים ותומכים. אביב, הבן שלי, מניח תפילין וחשוב לו שנעשה קידוש ביום שישי. בכיפור האחרון, לראשונה כולנו, שמרנו כיפור מלא. זה היה מדהים בעיני".
"היו שנים שלמות שלא הייתי בבית, הילדים היו עם בעלי אורן, ואני הייתי נטענת מבחוץ. היו לי ארבעה עסקים, תוכנית טלוויזיה, ואז עשיתי 'הישרדות' ופספסתי המון. הבת שלי עלתה לכיתה א' ולא הייתי פה. זה שבר אותי"
ההפלה שעברת לא סדקה את האמונה?
"כולם שואלים אותי את זה. לא, זה לא סדק את האמונה. היו כמובן ימים ששאלתי 'למה?', אבל אני מאמינה שלכל דבר יש את הזמן שלו, וגם עכשיו, אחרי ששבעה עוברים הוחזרו אחד אחרי השני, וזה לא קרה, יש סיבה כנראה. אחרי ההפלה עשיתי הפסקה, הייתי צריכה זמן להתאושש. הרופא אמר לי, 'סוף־סוף קיבלתי את האסמכתה שאת יכולה להיקלט, היית בהיריון'.
"נשארו עוד כמה עוברים מהנגלה ההיא שממנה נקלטתי. אמרתי אנוח, אוכל טוב, בלי אלכוהול, אתן לזה את הכול, בטוח אחד מהם ייקלט. זה לא קרה. וסת בשבילי זו טראומה שמפילה את הלב. בייחוד בהפריה האחרונה, כשידעתי שזה העובר האיכותי האחרון. לא דיברתי על זה עד כה, כי להגיד את זה בקול רם זה קצת להודות שזה לא קרה. אני רגע בחישוב מסלול מחדש, צריכה לעכל את הבשורה".
אילו אפשרויות נשקלות?
"כל אופציה אפשרית, אימוץ, פונדקאות, תרומת ביצית. אני שוקלת הכול. פחדתי שאורן כבר לא ישתף עם זה פעולה, אבל הוא אמר לי לבדוק מה האפשרויות".
יש גם אפשרות לשחרר?
"זו אפשרות מפחידה מאוד, לא יודעת כמה כוח עוד נשאר לי. אני יושבת פה מולך חזקה אבל בפנים יש תהומות. בתחושה זה קרוב ללאבד מישהו. ואז את אומרת, מה את רוצה? יש לך בית, עסק, ילדים. אבל את נופלת חזק, ברמה שאני אומרת שאולי אני צריכה עזרה".
"כשהודיעו שההיריון נקלט הייתי המאושרת באדם. בדרך כלל אני לא בן אדם שמחייך, ופתאום היה לי חיוך על הפנים. הייתי בעולם משלי, אי אפשר היה להעציב אותי או להכעיס אותי"
ואת מקבלת עזרה?
"לא. החודש האחרון היה הכי קשה כי ידעתי שהגעתי לסוף, לצומת דרכים מפחיד. זה לעצור ולהודות שלמרות כל הכסף שהושקע, הזמן, המאמץ, זה לא קרה. לכי תמצאי לעצמך חלום חדש. פניתי לחברות, שאלתי אם יש להן המלצה למטפלת, קואוצ'רית. איך מתמודדים עם זה כי אני לא יודעת מה לעשות. עברתי מלא בלי רגע לעצור.
"אמנם אני משתפת כמעט הכול ברשתות, אבל ההפלה הייתה עניין כל כך פרטי, התביישתי בזה מאוד. יש לי קהילה שהולכת אחריי והן כותבות לי כל שבת, 'אירה התפללנו עלייך'. לא היה לי נעים מהן. ברגע שסיפרתי, ירדו ממני 100 קילו מהלב, קיבלתי חיזוק אינסופי. אנשים היו רגישים מאוד וזה ממש עזר לי".
140 אלף עוקבות
גם בקריירה היא עשתה שינוי משמעותי. בעקבות הקורונה והמלחמה, הסטודיואים שהיו בבעלותה נסגרו או שינו פורמט והיא חיפשה מקום קטן יחסית לאימונים אישיים. "הגעתי למקום במידטאון בתל אביב, היה בו סטודיו ריק, והבעלים הציע לי לקחת אותו", היא מספרת. "הסכמתי בתנאי שישפצו אותו ויהפכו אותו לוורוד, כמו סימן ההיכר שלי. היום יש לי סטודיו שנקרא 'פינק טאון' שנראה אחד לאחד כמו הפינק רום שהיו לי. לקוחות שהתאמנו אצלי לפני שבע שנים חזרו בריצה. בשנה הזאת גם סיימתי ללמוד קורס תזונה ויש לי שם חדר שמתאים לייעוצים. עשיתי החלטה לא לעבוד בשבת, והופ, קיבלתי משהו אחר - זה מה שנקרא להגיע למנוחה ולנחלה".
"אמרתי לבעלי, 'תברר איך עושים הפלה היום!'. ואז גיליתי שהפלה זה הליך ביורוקרטי מתיש. הייתי צריכה לחכות כמעט שבועיים. זה היה מזעזע"
לדולפין יש גם נוכחות חזקה ברשתות, קהילה אדוקה באינסטגרם המונה כ־140 אלף עוקבות, ולאחרונה נבחרה להיות הפרזנטורית של ד"ר להבית אקרמן, מומחית לרפואת עור ואסטתיקה רפואית. "אני לא אוהבת מחטים ופעולות פולשניות בפנים. אני מאמינה בטכנולוגיה, ואצל להבית מצאתי שילוב מושלם למה שאני צריכה. אני עוברת אצלה הליך שנקרא אסתטיקה תהליכית, גישה חדשנית שמציעה מעבר מטיפולים נקודתיים לתהליך מובנה ומותאם אישית. אני רוצה מאוד לשמר את הקיים".
אחרי השנה המטלטלת שעברת, איזה מסר היית רוצה להעביר לנשים אחרות?
"קודם כול להקפיא ביציות. נראה לי שהיום יש הרבה יותר מודעות ממה שהייתה לי לפני שש שנים. זו הייתה רכבת הרים מטורפת, למדתי על עצמי, על הגוף שלי, דברים שלקחתי כמובנים מאליהם. כשישבתי בחדר ההמתנה לפני הטיפולים הבנתי שיש הרבה נשים באותו מצב - זה מקום עצוב עם הרבה תקווה. לכן אני מציעה לא להתייאש. עם זאת, הבנתי שלפעמים צריך גם לשחרר. אני החזקתי את זה כל כך חזק, עד שהאצבעות שלי דיממו.
"אז צריך לא לחשוש מהתוצאה וחשוב להכיר במציאות. השנה האחרונה הייתה דוקטורט ללימודי הרגש. נעשיתי יותר מכילה ומקבלת, פחות 'פוטין' כפי שנוהגים לכנות אותי. מתוך אילוץ התחברתי למקומות חדשים. בעבר לא הכלתי סיטואציות, כשאני ובעלי היינו רבים הוא היה אומר לי, 'זו או הדרך שלך או כלום'. עכשיו, במקום כלום יש עוד דרכים, עוד כיוונים".
- שיער: לידור חדידה | איפור: טלי חיים | סטיילנג: שקד דרעי
