סיפורה של קרן כהן (75), מטפלת בתנועה, פסיכותרפיסטית ומורה למחול משולב, נשואה, אם לארבעה וסבתא ל־12, מתגוררת בקריית טבעון:
"יום אחד נתנאל, בעלי, ואני שמענו ברדיו מישהי מספרת על שנת שירות למבוגרים בגילאי 55 ומעלה בעוטף עזה. הרגשתי שזה קול שקורא לי ללכת. זה הרגיש כל כך נכון, בשלב הזה שהילדים כבר מזמן לא גרים בבית והנכדים כבר לא כל כך קטנים. נתנאל גם נדלק. למחרת צלצלתי לתוכנית וביקשתי להצטרף.
נולדתי וגדלתי בניו יורק. עשיתי שם תואר ראשון במתמטיקה בסיטי קולג' והייתי פעילה בקבוצת צעירים ציונית. בסיום התואר, בגיל 20, עליתי לארץ. הגעתי הנה לבד והלכתי לאולפן בירושלים.
ערב אחד נסעתי למסיבה בראשון לציון. בטרמפ חזרה לירושלים, עם מישהו שהיה במסיבה, הכרתי את נתנאל והתחלנו לצאת. עברנו יחד לחיפה והתחלנו ללמוד בטכניון: הוא למד הנדסת מזון ואני למדתי לתואר שני במתמטיקה שימושית, אבל עם הזמן מתמטיקה כבר לא עניינה אותי. במקרה שמעתי על מישהי שלמדה טיפול בתנועה בארצות הברית ואהבתי את הרעיון. עברנו לארצות הברית לארבע שנים ולמדתי שם לתואר שני בטיפול בתנועה. בהמשך למדתי פסיכותרפיה בארץ, עבדתי עם מגוון אוכלוסיות וצברתי ניסיון.
אחרי 7 באוקטובר 2023 רציתי להתנדב כמטפלת רגשית אבל לא מצאתי מסגרת מתאימה באזור שלי, אז התנדבתי בחקלאות בצפון. זה לא היה קל, אבל הרגשתי שאני עושה משהו שבאמת צריך.
אחרי שנתנאל ואני שמענו ברדיו על שנת שירות למבוגרים, מילאנו טפסים. שתי הנשים שהקימו את התוכנית, רינה כהן ותמר אוגד, ראיינו אותנו בזום. התברר שזה פרויקט משותף לבית המדרש אלול, הג'וינט והסוכנות היהודית. קיבלו אותי מיד והבטיחו שימצאו לנתנאל עבודה. הילדים שלנו נתנו לנו את ברכת הדרך.
כשסיפרנו לשכנים ולחברים, כולם היו מלאי התפעלות והערכה. החלטנו שלא להשכיר את הבית, כדי שנוכל לבוא אליו מדי פעם, בסופי השבוע.
הרגשתי שאני הולכת להרפתקה. לא חששתי שאולי נהיה בודדים, כי ידענו שנהיה חלק מקבוצה של 13 מתנדבים. כשחיפשנו מישהו שישקה את העציצים בבית שלנו בתשלום, מצאנו שכנה שסירבה לקבל על זה כסף ואמרה: 'אם אתם מתנדבים, גם אני מתנדבת!'
בתחילת ספטמבר הקודם העמסנו על הרכב שתי מזוודות גדולות וירדנו דרומה. קיבלנו בית לשנינו במושב שדי אברהם, שהיה מרוהט באופן בסיסי. כמו שינשינים טיפוסיים, מתנדבי שנת שירות, או כמו שקראו לנו שם 'קשינשינים', מלשון קשיש, ניסינו להשיג חינם את מה שהיה חסר.
הכרנו את חברי הקבוצה שלנו, שהיו מיוחדים אחד־אחד. בהתחלה נבהלנו מהבומים שהגיעו מרצועת עזה, בהמשך התרגלנו. התושבים קיבלנו אותנו בחום ובהכרת תודה על זה שבאנו לחיות איתם. נתנאל עבד בתיעוד היסטורי והמשיך לייעץ באופן פרטי במקצוע שלו. אני השתלבתי בצוות הטיפולי במועצה האזורית אשכול ועבדתי במרכז הטיפולי 'מעיינות' ובמרכז לוותיקים. גיליתי שתושבי העוטף מנסים להשתקם ולחזור לחיים, אבל שרידי הטראומה עדיין שם.
"כשחיפשנו מישהו שישקה את העציצים בבית שלנו בתשלום, מצאנו שכנה שסירבה לקבל על זה כסף ואמרה: 'אם אתם מתנדבים, גם אני מתנדבת!'"
אחרי חצי שנה התחלתי להרגיש חלק מהקהילה. בשעות הפנאי הלכתי לחוג ריקודי עם (רקדתי גם לפני כן), לחדר הכושר ולפעמים הלכנו לסרט או לפאב של הצעירים. אני לא זוכרת שבבית היינו כל כך עסוקים חברתית... גיליתי שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ממה שאני חושבת. יחד עם העיסוק בעבודה משמעותית הרגשתי צעירה יותר בשנה הזאת. הקושי היה הגעגועים למשפחה, כי הצלחנו לארגן מפגש של כולנו רק פעם בחודש.
כשהסתיימה התקופה שלנו בעוטף היה לי קשה להיפרד. אחת המטופלות אמרה לי: 'זה שבאת מבחוץ, עם אנרגיות אחרות וחיוביות, אִפשר לי להיפתח, כי בעוטף כולם מכירים את כולם והיה לי קשה לדבר עם מטפלות מקומיות'.
כיוון שעליתי ארצה בגיל 20 לא גייסו אותי לצה"ל, וכשהילדים שלי התגייסו, הרגשתי שהשירות הצבאי ממש חסר לי בחוויה הישראלית. לקראת סוף שנת השירות, אחרי שהייתי חלק מקבוצה מגובשת, הרגשתי שסגרתי את החור הזה".
שורה תחתונה: "למי שיכול, אני ממליצה להצטרף לתוכנית כזאת. זה לא מתאים לכל אחד, כי נדרשות גמישות וסתגלנות. אבל גיליתי שכשנותנים מקבלים כל כך הרבה יותר בחזרה ושגם בגיל 75 יכולים להיות חיים משמעותיים, מלאי עשייה ונתינה".
