אורית סוליציאנו, מנהלת איגוד ארגוני הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, מלווה את שי־לי עטרי ונעמה שחר במאבקן נגד החשוד באונס של שתיהן ששמו נאסר לפרסום.
איך נחשפת לקמפיין האקרוסטיכון שחשף את שמו של החשוד באונס של שי־לי עטרי ונעמה שחר?
"ראיתי את הפוסט שח"כ נעמה לזימי שיתפה, ואז זה התחיל לקפוץ לי מכל מקום. אני מברכת על הקמפיין, שמבטא את הזעם של הציבור ואת הכשל של מערכת המשפט הישראלית בהתמודדות עם פשעי מין".
למרות שבית המשפט טרם ביטל את צו איסור הפרסום על שמו.
"השופט שהוציא את הצו ב־2022 עשה טעות גדולה והיה צריך לתקן אותה. זו הייתה מחאה ספונטנית שעברה כאש בשדה קוצים, וטוב שקרתה. הקמפיין מראה בצורה ברורה כמה אבסורדי, מגוחך ולא מוצדק היה הצו. רק בערעור שהוגש אחרי שלוש שנים פתאום צץ נימוק האובדנות. החשש הגדול הוא שמעכשיו כל חשוד יוכל לטעון שהוא יתאבד. הפיצוץ ברשת התבקש, כתגובה על העוול וחוסר הצדק".
את עצמך נטלת חלק בקמפיין?
"לא, כמנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע יש לי אחריות. אני לא יכולה לעשות משהו שמנוגד לחוק".
למה בעצם לברך על קמפיין שלוקח את החוק לידיים ולא ממתין לפסיקת בית המשפט?
"צו איסור הפרסום הזה נולד בחטא וללא כל בסיס משפטי. כבר שנים שהחשוד באונס נהנה מהאנונימיות שמערכת המשפט העניקה לו ללא שום הצדקה. אם השם שלו היה מתפרסם בזמן, אולי נעמה שחר ואולי גם אחרות לא היו נפגעות".
כמה זמן את מלווה את הפרשה?
"הרבה שנים, עוד מלפני 7 באוקטובר. האונס של שי־לי אירע ב־2011 כשהייתה סטודנטית ברימון, שם היא הכירה את החשוד. בעקבות האונס היא הפסיקה לשיר, הלכה ללמוד קולנוע והחליטה לעשות את סרט הגמר שלה על המקרה. יום אחד נאמר לה שיש תורם לאוניברסיטה שאשתו עברה פגיעה מינית, שרוצה לשוחח איתה על הסרט. בדיעבד התברר שזה היה בלש פרטי בשליחות החשוד, שביקש לוודא ששמו לא ייחשף בסרט. רק אחרי שקיבל ממנה את כל המידע היא קלטה את התרמית, והחליטה להגיש תלונה במשטרה על אונס.
"בהמשך התיק נסגר מחוסר ראיות, וזאת למרות שהיה עד - השותף של שי־לי לדירה שמצא אותה מעולפת בלי תחתונים - והמשטרה אפילו לא חקרה אותו. לאחר שבעלה יהב נרצח ב־7 באוקטובר, החליטה שי־לי להמשיך במאבק, ומשם הצטרפנו אליה. ערערנו על סגירת התיק ועל איסור פרסום שם החשוד, והחקירה נפתחה מחדש".
"גדלתי בבית פמיניסטי. אבא הוא פרופסור לרפואה, אמא ביולוגית שהייתה תלמידתו ואני עצמי עברתי תקיפה אלימה כשהייתי נערה"
איפה הדברים עומדים כעת?
"לאחר שבית המשפט המחוזי קיבל את בקשתנו להסרת הצו, החשוד ערער לבית המשפט העליון וקיבל עיכוב ביצוע עד להגשת חוות דעת פסיכיאטרית, שתבחן סיכון אובדני. כרגע השופט אלכס שטיין דן בשאלה טכנית צרה: האם להסתפק בחוות דעת של פסיכולוג כפי שהחשוד מבקש או להתעקש על פסיכיאטר. בפועל הדיון כבר נעשה קצת מיותר, כי העם אמר את דברו וכולם יודעים היום את שמו. לאחרונה הגשנו הצעת חוק על ידי הח"כים מירב בן ארי ויעקב מרגי, שלפיה למתלוננת על עבירת מין תהיה זכות להביע עמדה בדיונים לבקשות צווי איסור פרסום".
איך הגעת לעמוד בראש איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית?
"השליחות שלי בחיים היא מאבק למען נשים. זה קשור לבית שחונכתי בו. אבא שלי פרופסור בפקולטה לרפואה ואמא שלי, ביולוגית שהייתה תלמידתו, היא ניצולת אושוויץ. גדלתי עם תודעה פמיניסטית. אני עצמי עברתי תקיפה אלימה כשהייתי נערה. כסטודנטית התנדבתי במרכז הסיוע בירושלים, הייתי דוברת שדולת הנשים ודוברת האוניברסיטה העברית בירושלים. כשנתקלתי במודעה שמחפשים מנכ"לית לאיגוד, ניגשתי והתקבלתי. העבודה שלי היא הייעוד שלי".
